עַלַמַּפָּה

בֵּית-שֶׁמֶשׁ נזכרת בין ערי הגבול (הדרום מזרחי) של נחלת שבט דָן (שם היא מכונה "עִיר שָׁמֶשׁ") וגם ברשימת ערי הגבול (הצפוני) של נחלת שבט יְהוּדָה. הָאֱמֹרִים שישבו "בְּהַר חֶרֶס" דחקו את בני דָן לאזור ההר עד שלבסוף בני דָן נדדו לנחלתם שבצפון. "חֶרֶס" היא "שמש", ויש המזהים את הַר חֶרֶס עם הגבול ההררי שבין נחלות דָן ויְהוּדָה באזור בֵּית-שֶׁמֶשׁ, אך יש המתנגדים לזיהוי זה. בכל אופן בֵּית-שֶׁמֶשׁ נזכרת שוב ברשימת ערי הלוויים שמסרו בְּנֵי יְהוּדָה ל"מִּשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי מִבְּנֵי לֵוִי".

הפלישתים שבו את ארון הברית בזמן נצחונם בקרב אֶבֶן הָעֵזֶר, אך הוכו אח"כ בגללו במכות שונות וביקשו להשיבו לבני ישראל. הם שמו את הארון בעגלה שנרתמה לזוג פרות מניקות שעגליהן הושארו מאחור, כדי לראות אם יקרה נס והפרות ילכו לבֵּית שֶׁמֶשׁ. הפרות אמנם צעדו הישר לבֵּית שֶׁמֶשׁ בעודן גועות, וקוצרי החִטִּים שראו את העגלה מתקרבת הביאו אותה לשְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי, שם הם ביקעו אותה, הקריבו את הפרות והניחו את הארון יחד עם המנחות שנשלחו איתו על אבן גדולה. אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ הביטו אל תוך הארון וה' הכה בהם, והם שלחו לכן את הארון הלאה לקִרְיַת יְעָרִים.

בֵּית-שֶׁמֶשׁ נכללה בנציבות השנייה מתוך 12 הנציבויות של שְׁלֹמֹה שסיפקו את צורכי המלך כל אחת בחודש אחר. הנציבות כללה גם בין השאר את שַׁעֲלַבִּים ואת אַיָּלוֹן (או אֵילוֹן) הנזכרות יחד עם בֵּית-שֶׁמֶשׁ גם ברוב שאר האיזכורים שלה במקרא.

אֲמַצְיָה מלך יְהוּדָה עלה להלחם ביִשְׂרָאֵל, אך הובס בידי יוֹאָשׁ מלך יִשְׂרָאֵל ונלקח בשבי בקרב שנערך בבֵּית-שֶׁמֶשׁ. יוֹאָשׁ המנצח פרץ אח"כ את חומת יְרוּשָׁלַיִם, בזז את אוצרות המקדש, לקח בני ערובה ושב לשִׁמְרוֹן. בֵּית-שֶׁמֶשׁ נזכרת עוד פעם אחת כשבימי אָחָז מלך יְהוּדָה (החוטא) ה' מסר את יהוּדָה בידי אויביה והפְלִשְׁתִּים לכדו 6 ערים בשְּׁפֵלָה וְבנֶּגֶב, וביניהן את בֵּית שֶׁמֶשׁ.

באוֹנוֹמַסְטִיקוֹן של אוסביוס (ספר גיאוגרפי של ארץ ישראל מהתקופה הביזנטית) בֵּית-שֶׁמֶשׁ מתוארת כעיר (לשעבר) של כוהנים בנחלת בנימין שעדיין היו מראים את מקומה כ-10 מילים ממזרח לבית-גוברין לכוון אמאוס. בֵּית-שֶׁמֶשׁ מזוהה כיום עם תל-רֻמֵילֶה הנמצא באזור זה, ואשר למרגלותיו נובע מעיין עֵין-שַׁמְס, ושבסמוך לו שכן בעבר כפר ערבי באותו השם אשר שימר כמשוער את שמה של העיר המקראית.

הישוב שעל תל-רֻמֵילֶה נוסד בתקופת הברונזה הקדומה (2200 לפנה"ס), ובתקופת הברונזה התיכונה (תקופת החיקסוס) הישוב כבר היה מבוצר בחומה עם מגדלים שהקיפה שטח של כ-32 דונאם, ובה שער מפואר בצד דרום. עיר זו חרבה במאה ה-16 לפנה"ס (כנראה בעקבות מלחמות המצרים בבני החיקסוס ששלטו גם במצרים עד אז), ונראה שהעיר שנבנתה מחדש הושפעה כעת מתרבות מצרים, ושגשגה עוד יותר עם בנייה משופרת, בורות מים, אסמים, תעשיית ברונזה וברזל, ועדויות למסחר בין-לאומי עם קפריסין ועם איי יוון.

עיר זו חרבה בראשית תקופת הברזל (1200 לפנה"ס) בידי הפלישתים או בידי בני ישראל שהתנחלו אז בארץ. בכל אופן החרסים שנמצאו מתקופה זו מצביעים לפחות על השפעה של התרבות הפלישתית, אך נראה שכמות החרסים הפלישתים היא קטנה, וחסרים באתר שאר הסממנים של ישוב פלישתי, כך שמשוער שבֵּית-שֶׁמֶשׁ היה באותה תקופה עיר כנענית באיזור הגבול עם תחום השלטון הפלישתי במערב השְּׁפֵלָה.

בימי דָוִד הדפו בני ישראל את הפלישתים מהאזור ובֵּית-שֶׁמֶשׁ היתה לעיר חשובה בממלכת יְהוּדָה. חומת העיר חוזקה, והתפתחה בה תעשיית השמן והיין, ונמצא גם אסם תבואה גדול (מאה 10 לפנה"ס) המתאים אולי לאזכור של בֵּית-שֶׁמֶשׁ כאחת מהערים האחראיות על כלכלת המלך שְׁלֹמֹה (ראו למעלה). העיר נהרסה אולי בימי מסע הכיבוש של פַּרְעֹה שִׁישַׁק (925 לפנה"ס). על פי המסופר במקרא, הפלישתים כבשו את בֵּית-שֶׁמֶשׁ בימי אָחָז מלך יְהוּדָה (ראו למעלה), אך נראה שהעיר חזרה מאוחר יותר לממלכת יְהוּדָה.

בֵּית-שֶׁמֶשׁ חרבה שוב כנראה בימי מסע הכיבוש של סנחריב מלך אַשּׁוּר ביְהוּדָה (701 לפנה"ס), אך התאוששה במהירה ואף ידעה שוב תקופת שגשוג. העיר נחרבה סופית בימי הכיבוש הבבלי (586 לפנה"ס) ולא נבנתה שוב, למרות שנמצאו עדויות להתיישבות קטנה במקום גם בתקופות מאוחרות יותר. בתקופת התלמוד נזכרת בֵּית-שֶׁמֶשׁ כעיירה קטנה מאוד ובתקופה הביזנטית (במאה ה-5) נבנה על התל מנזר גדול.