עַלַמַּפָּה

דָּן נחשבה כנמצאת בקצה הצפוני של הארץ. לפי כמה מהגדרות הגבולות של הארץ המובטחת, וגם בפועל בימי דָוִד ושְׁלֹמֹה, גבול הממלכה הגיע צפונה מדָּן (עד אזורים בסוריה של היום ), אך נראה שברוב ימי בית ראשון היתה באמת דָּן בקצה הישוב של העַם בפועל. הביטוי "מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע" מופיע במקרא פעמים רבות במובן של "בכל רחבי הארץ", וכשה' הראה למֹשֶׁה את הארץ המובטחת מפסגת הַר נְבוֹ, הארץ משתרעת "עַד דָּן".

דָּן נזכרת במקרא לראשונה בהקשר של המרדף שערך אַבְרָם צפונה (ולבסוף עד דַמָּשֶׂק), כדי להציל את לוֹט מידי 4 המלכים שתקפו את עָרֵי הַכִּכָּר ושבו את לוֹט משם. שמה המקורי של דָּן היה לֶשֶׁם (אבן יקרה) או לַיִשׁ (אריה), והחליפה את שמה ל"דָּן" אחרי שבני שבט דָּן כבשו אותה וקבעו בה את מרכז נחלתם.

כשנקבעו נחלות השבטים, קיבל שבט דָּן נחלה בתוך שטח אֶפְרָיִם, באזור גוש דָּן של היום, מנחל היַּרְקוֹן ועד יָפוֹ, וכולל ערים כמו צָרְעָה, אֶשְׁתָּאוֹל, בְנֵי-בְרַק, ועוד. בני דָּן לא הצליחו להתנחל בכל נחלתם המקורית ושלחו 5 מרגלים לחפש מקום חדש. המרגלים הגיעו עד לַיִשׁ\דָּן השייכת לכאורה לצידונים, אך אשר היתה באותו זמן רחוקה מהם ובלתי מוגנת, והארץ שם היתה גם טובה ורחבת ידיים. המרגלים חזרו לספר כל זאת לבני דָּן אשר השתכנעו ושלחו 600 איש לכבוש את המקום. בדרך הם עברו בביתו של מִיכָה וגזלו ממנו פסל פולחני שהיה ברשותו, את תשמישיו, וגם את נער הלֵּוִי ששרת אותו. בני דָּן כבשו את לַיִשׁ, הרגו את תושביה ושרפו את העיר. הם החליפו את שמה לדָן, הקימו שם את פסל מִיכָה, ומינו את יהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם ואת צאצאיו להיות כוהנים שם.

כשהממלכה פוצלה אחרי ימי שְׁלֹמֹה בין ממלכת יְהוּדָה (תחת רְחַבְעָם) לבין ממלכת יִשְׂרָאֵל (תחת יָרָבְעָם), יָרָבְעָם ביקש להקים בממלכתו מרכז פולחני שיהווה תחליף ליְרוּשָׁלַיִם שביְהוּדָה. לשם כך הוא מביא עגל זהב אחד לבֵּית-אֵל שבדרום הממלכה, ועגל אחד לדָּן שבצפון, כדי לשרת כך את כל תושבי הממלכה. הוא מְמַנֶּה שם כהנים שאינם משבט לֵוִי, ומזיז את חג סוכות לתאריך שהמציא מליבו (חודש אחד מאוחר יותר) וזובח אז בעצמו על הבמות שבנה.

שנים אח"כ, כשבַּעְשָׁא מלך יִשְׂרָאֵל עלה על יְהוּדָה, אָסָא מלך יְהוּדָה נתן את אוצרות המקדש כשוחד לבֶּן הֲדַד ה-1 מלך אֲרָם דַמֶּשֶׂק כדי שזה יפר את בריתו עם בַּעְשָׁא ויעלה על יִשְׂרָאֵל. בֶּן הֲדַד אמנם עלה על עָרֵי יִשְׂרָאֵל והכה את עִיּוֹן, דָּן, אָבֵל בֵּית מַעֲכָה, וְאֵת ארץ הכִּנְרוֹת, ובַּעְשָׁא עזב את הָרָמָה. דָן המשיכה להיות חלק מִמַּמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל עד לכיבושה ע"י ממלכת אַשּׁוּר, הגליית רוב תושביה, והחלפתם בתושבי מקומות אחרים מהאימפריה.

הזיהוי של תל דָּן, בערבית "תל אל-קאדי", עם העיר דָּן אינו מוטל בספק. הזיהוי המקורי באמצע המאה ה-19 התבסס על השם הערבי (קאדי הוא שופט\דן) ועל כתבים עתיקים שמיקמו את דָּן לא הרחק מבניאס. אך ההוכחה המכרעת לזיהוי באה מכתובת שנמצאה באחת החפירות ובה כתובה הקדשה ביוונית ובארמית "לאל אשר בדן".

דָּן נזכרת בכתבי המְאֵרוֹת המִצְרִיִים (כתבים מאגיים מתחילת האלף השני במִצְרַיִם הקדומה, שנועדו לפגוע באויבים השונים של מצרים), וברשימת הערים של פַּרְעֹה תחותמס ה-3 מהמאה ה-15 לפנה"ס. באתר של תל דָּן התגלו שרידים של עיר כנענית גדולה מוקפת סוללת עפר בגובה 25 מטר וחומה. אחד מהשערים שבחומה הוא השער השלם הקדום ביותר ששרד עד ימינו. משני צידי שער זה היו צמודים מגדלים, והפתח ברוחב של כ-10 מטר הסתיים בקשת. באזור אחר של התל נמצא מרכז פולחני שכלל מזבח מתקופת הברזל, ויש המזהים את המקום עם אתר הפולחן של יָרָבְעָם. אתר זה המשיך לשמש כמקום פולחן הרבה אחרי נפילת ממלכת יִשְׂרָאֵל, גם בתקופות ההלניסטית והרומית. באזור העיר נמצאו גם שרידי חומה ושער מהתקופה הישראלית, ומבנים ציבוריים ובתי מגורים מתקופת השלטון האַשּׁוּרִי.

המצבה מתל דָּן: בשנת 1993 התגלתה כתובת בשפה הארמית הקדומה בשער העיר שבתל דָּן, ושנה אח"כ התגלו בסמוך עוד זוג שברים של הכתובת המקורית. הכתובת שבורה ומקוטעת ורק חלקי משפטים ממנה ניתנים לקריאה, אך מהם ניתן בכל זאת להבין שמציב המצבה מתפאר בהריגתם של "(יהו)רם.בר(אחאב.)מלך.ישראל" ושל "(אחז)יהו.בר (יהורם.מל)ך.בית דוד." הקטעים המופיעים בסוגריים הינם הצעות הַשְׁלָמָה מקובלות של הטקסט. ההשערה המקובלת היא שמציב המצבה הוא חֲזָהאֵל מלך אֲרָם דַמָּשֶׂק אשר הביס את יוֹרָם מלך יִשְׂרָאֵל ואת אֲחַזְיָהוּ מלך יְהוּדָה בקרב בְּרמות גִּלְעָד. דברי המצבה אם כך סותרים את הכתוב במְלָכִים-ב פרק ט, שם מסופר כיצד יֵהוּא (ולא חֲזָהאֵל) הרג את יוֹרָם ואת אֲחַזְיָהוּ, וקיימות השערות רבות המנסות להסביר סתירה זו. בכל מקרה, הכתוב במצבה הוא כנראה האיזכור החוץ מקראי המוקדם ביותר שנמצא לדָוִד.