עַלַמַּפָּה

ים סוּף מופיע במקרא בשני הקשרים שונים - האחד הוא נס חציית ים סוּף אחרי היציאה ממצרים, והשני הוא הַיָּם הָאָדוֹם.

נס חציית ים סוּף: אחרי שפַּרְעֹה סוף סוף נתן לבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לעזוב את מִצְרַיִם, הם חנו לפני ים סוּף, ופַּרְעֹה התחרט ורדף אחריהם עם צבאו. העַם התייאש נוכח צבא מִצְרַיִם המתקרב, אבל מֹשֶׁה הטה את ידו על הים שנבקע והעם עבר בו ביבשה. חיל פַּרְעֹה רדף אחרי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אך הַיָּם חזר למקומו והטביע את כל חיל פַּרְעֹה. מיד לאחר הארוע, שרו מֹשֶׁה ובני יִשְׂרָאֵל את שירת הַיָּם, ואח"כ מִרְיָם והנשים הצטרפו בתופים ובמחולות.

נס חציית ים סוּף נזכר עוד כמה פעמים במקרא כדוגמא לכוחו של ה' ולישועה שהוא הביא לעמו. כך מֹשֶׁה הזכיר לעַם את נס חציית ים סוּף בנאומו שנמסר בספר דְּבָרִים, וגם יְהוֹשֻׁעַ מזכיר אח"כ את הנס יחד עם נס חציית הירדן. רָחָב הזונה מיְרִיחוֹ סיפרה למרגלים שהיא ושאר הכנענים שמעו על העזרה שה' עשה לעַם, כולל בייבוש מֵי יַם סוּף, ולכן היא צופה שיצליחו גם בכיבוש הארץ. בימי שיבת ציון הזכיר נְחֶמְיָה את נס חציית ים סוּף בכנס ווידוי החטאים שכינס ביְרוּשָׁלַיִם. הנס נזכר גם במספר מזמורים בתְּהִלִּים .

הַיָּם הָאָדוֹם: שנים לאחר חציית ים סוּף, כשהעַם כבר התקרב לארץ במהלך נדודיו, מֹשֶׁה ביקש רשות ממֶלֶךְ אֱדוֹם לעבור בממלכתו, אך המלך סירב והעַם נאלץ לעקוף את הר שֵׂעִיר מדרום וממזרח "דֶּרֶךְ יַם סוּף" . הגבול הדרומי של הארץ המובטחת עבר באזור שבין ים סוּף זה לבין הים התיכון באזור אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים (מישור החוף הדרומי). מאוחר יותר מסופר על שְׁלֹמֹה המלך, שבנה צי אוניות בעֶצְיוֹן גֶּבֶר ליד אֵלוֹת "עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם", ושם היו שטים סַפָּנָיו יחד עם הסַפָּנִים המומחים של חִירָם כדי להביא זהב רב מאוֹפִיר.

ים סוּף אליו הגיעו בני יִשְׂרָאֵל כשנאלצו לעקוף את אֱדוֹם, ושבו השיט שְׁלֹמֹה המלך את ספינותיו בדרך לאוֹפִיר מזוהה בוודאות עם הַיָּם הָאָדוֹם, או לפחות עם מפרץ אֵילַת. הַיָּם הָאָדוֹם מחבר בין האוקיינוס ההודי בדרומו וצפונה לעבר חצי האי סִינַי. בדרום חצי האי, היָּם הָאָדוֹם מתפצל לשתי שלוחות המקיפות את סִינַי ממזרח (מפרץ אֵילַת\עקבה) וממערב (מפרץ סואץ). הים הוא חלק מהשבר הסורי אפריקני, והוא מוקף במדבריות לכל אורכו.

כיום מכונה הַיָּם הָאָדוֹם גם בשם "יָם סוּף", ובעת העתיקה זוהה מפרץ סואץ כיָם שבו התרחש נס חציית יָם סוּף (כך למשל בתרגום השבעים ואצל יוסף בן מתתיהו). כבר במאה ה-17 החלו במחקר המקראי לערער על זיהוי זה ולהציע שלל של זיהויים חלופיים המתאימים אולי יותר לתיאור מהלך היציאה ממצרים. הבעיה היא שכמעט כל המקומות המוזכרים במהלך מסלול הנדודים של בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לא זוהו בוודאות. למשל, נאמר שכשבְנֵי יִשְׂרָאֵל הגיעו לפני ים סוּף הם חנו "לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם", אך מקומם של פִּי הַחִירֹת, מִגְדֹּל ובַּעַל צְפֹן לא מוסכם, וכל הצעות הזיהוי הן בגדר השערות המותאמות לתיאוריות המתחרות של זיהוי מסלול הנדודים של העַם בַּמִּדְבָּר - ראו להלן.

המפתח לזיהוי מסלול הנדודים הוא מיקומם של ים סוּף ושל הַר סִינַי, שמיקומו אינו ידוע, וגם כל ההצעות הרבות שהובאו לאורך השנים לזיהויו אינן חורגות מגדר השערה. במפה שכאן מוצגות 3 ההשערות הידועות יותר .

לפי מסלול 1 (המקובל למשל על ברטלט ופלמר), בני ישראל חצו את "ים סוּף" בצפון מפרץ סואץ והמשיכו לאורך המפרץ (דרך מָרָה - אולי עין חוארה, ואֵילִם - אולי עין ע'רנדל) פגשו שוב את ים סוּף וחתכו מזרחה לאזור ג'בל מוסה. גוש ההרים של ג'בל מוסה וג'בל קתרינה (הגבוה שבהרי מִצְרָיִם) מזוהה כ"הר סִינַי" עוד מהתקופה הרומית ביזנטית, ובמאה ה-4 לספירה כבר נתקבע זיהוי זה במסורת הנוצרית.

לפי מסלול 2 (שהוצע ע"י פרופ' מנשה הראל), בני ישראל חצו את "ים סוּף" בין האגמים המרים הקטן והגדול, והמשיכו משם עד אזור ואדי סודר (דרך מָרָה - אולי ביר אל מורה, ואֵילִם - אולי עויון מוסה מרובה המעיינות). משם הם חתכו מזרחה לג'בל סין בישר, המשוער כאן כ"הר סִינַי". הזיהוי של הָהָר מבוסס בין השאר על שמו, על צורתו הבולטת, על התאמת המקום לשהייה הארוכה של העַם שם, ועל קירבתו היחסית למִצְרָיִם המתאימה למפגש של אַהֲרֹן עם מֹשֶׁה שם.

לפי מסלול 3 (שהוצע בין השאר ע"י בנימין מזר), "ים סוּף" הוא הימה הסירבונית בצפון חצי האי, אשר לצפונה עובר שביל חולי צר המפריד בינה לבין הים (ראו צילום). לפי ההשערה, בני ישראל עברו על שביל זה לכוון מזרח, ואח"כ המשיכו לאורך החוף עד אזור אל עריש, ומשם לאורך נַחַל מִצְרַיִם עד לפני ג'בל חלאל המשוער כאן כ"הר סִינַי". כנגד הצעה "צפונית" זו, יש המצביעים על כך שהיא אינה מתאימה למרחק של 11 יום בין הַר חֹרֵב לקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ כפי שנמסר בספר דְּבָרִים .