עַלַמַּפָּה

יְחֶזְקֵאל שניבא בימי גלות בָּבֶל הזכיר חילות שכירים של פָּרַס בשירות צֹר הפניקית, וגם בשירות גּוֹג מארץ מָּגוֹג. בדָּנִיֵּאל פרק ה מובא הסיפור של משתה בֵּלְשַׁאצַּר מֶּלֶךְ בָּבֶל (בֵּלְשַׁאצַּר היה למעשה עוצר הממלכה בזמן העדרותו הארוכה של אביו נבונאיד, מַלְכָּהּ האחרון של בָּבֶל לפני הכיבוש הפַּרְסִי). בֵּלְשַׁאצַּר השתמש במשתה בכלי המקדש שלקח נְבוּכַדְנֶאצַּר, ואז הופיעו אֶצְבְּעוֹת שהחלו לכתוב על הקיר דברים שדָּנִיֵּאל פירש נכונה כמנבאים את מסירת מלכותו לידי ממלכות מָדַי וּפָרָס.

כמה ממלכי פָּרַס נזכרים במקרא ובראשם כּוֹרֶשׁ אשר בשנה הראשונה למלכותו יצא בהצהרה שהתירה את את שיבת ציון לגולים בבָּבֶל. כּוֹרֶשׁ הכריז שה' נתן לו את ממלכתו וציווה עליו לבנות את מקדשו, ולשם כך על היהודים לחזור ליְרוּשָׁלַיִם, ועל הנותרים לתמוך בהם ובעבודות המקדש. כּוֹרֶשׁ הוציא גם את כלי המקדש מהמקדש הבבלי שבו נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הניח את הכלים שבזז מיְרוּשָׁלַיִם, והשיב את כלי הכסף והזהב הרבים לשֵׁשְׁבַּצַּר נשיא יהוּדָה. כ-50,000 מהגולים ובראשם זְרֻבָּבֶל ויֵשׁוּעַ שבו ארצה והתיישבו בערי מוצאם, וספר נְחֶמְיָה כולל עוד כמה רשימות של הערים שנכללו ב"יהוּד מְדִינְתָּא" . כשזְרֻבָּבֶל ויֵשׁוּעַ החלו בבנית המקדש, בני האֻמּוֹת שמֶלֶךְ אַשּׁוּר הגלה מארצותיהם ויִשֵּׁב בנחלת שבטי ישראל ביקשו מהם להצטרף לבניית המקדש. המבקשים סורבו ושלחו אח"כ כתבי שטנה למלכי פָּרַס, שבעקבותיהם העבודה על המקדש הופסקה עד ימי דָּרְיָוֶשׁ.

הנביא יִרְמְיָהוּ ניבא שגלות בָּבֶל תמשך כ-70 שנה (על חשבון 70 שנות השְׁמִיטָה שהארץ לא זכתה להם מהעַם החוטא), ונזכר כמה פעמים שאמנם הצהרת כּוֹרֶשׁ באה כ-70 שנה לאחר היציאה לגלות . הנביא יְשַׁעְיָהוּ (השני) הזכיר כמה פעמים לאחר מעשה שכּוֹרֶשׁ עשה את רצון ה' לגאול את עמו, כך במפורש ובמרומז . בספר דָּנִיֵּאל נמסר שבשנה ה-1 לְדָּרְיָוֶשׁ הַמָּדִי בֶּן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הרהר דָּנִיֵּאל בנבואת יִרְמְיָהוּ והתפלל לה' בבקשת רחמים והבאת הגאולה, ואמנם אחרי דָּרְיָוֶשׁ עלה כּוֹרֶשׁ על כס המלכות בפָּרַס ובימיו כאמור התרחשה שיבת ציון. מאוחר יותר נזכר שבאותה שנה ה-1 למלכות דָּרְיָוֶשׁ הַמָּדִי חזה דָּנִיֵּאל שאחרי דָּרְיָוֶשׁ ימלכו עוד 3 מלכים בממלכת פָּרַס, והרביעי יהיה עשיר מאוד, אבל יִתְגָּרֶה ביָוָן, ואז יעלה עליו מֶּלֶךְ חזק (כנראה אלכסנדר מוקדון). בפועל, אלכסנדר מוקדון כבש את האימפריה הפַּרְסִית מידי דָּרְיָוֶשׁ ה-3, שהיה המֶּלֶךְ הרביעי אחרי דָּרְיָוֶשׁ ה-2, ולכן משתמע לכאורה שדָּרְיָוֶשׁ הַמָּדִי הוא דָּרְיָוֶשׁ ה-2, אך שאר הפרטים שנמסרו על "דָּרְיָוֶשׁ הַמָּדִי" (שהיה כביכול בן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ושמלך בין בֵּלְשַׁאצַּר לבין כּוֹרֶשׁ) אינם מתאימים לדָּרְיָוֶשׁ ה-2 וגם לא לאף דמות היסטורית אחרת.

במקום אחר מסופר שדָּרְיָוֶשׁ הַמָּדִי החל למלוך בגיל 62, וחילק את מלכותו ל-120 מדינות ובראשם מושלים (אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים), ומעליהם שָׂם 3 שרים בכירים (סָרְכִין\וְזִירִים), וביניהם דָּנִיֵּאל. דָּנִיֵּאל גבר על כל האֲחַשְׁדַּרְפְּנִים והוְזִירִים והמֶּלֶךְ חשב לשים אותו על כל הממלכה. האֲחַשְׁדַּרְפְּנִים והוְזִירִים חיפשו עילה להפליל את דָּנִיֵּאל בעיני המֶּלֶךְ, ולבסוף גרמו שיושלך לְגֹב הָאֲרָיוֹת, אך ה' שלח לו מלאך שסגר את פִּי האריות ודָּרְיָוֶשׁ הכיר בישועה של ה'. על פי דָּנִיֵּאל, כּוֹרֶשׁ מלך כאמור אחרי דָּרְיָוֶשׁ הַמָּדִי, ודָּנִיֵּאל הזכיר חזון מסתורי שחזה "בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס" על גדות החִדֶּקֶל, ובו גַּבְרִיאֵל נלחם במלאך השומר על פָּרַס (בגלל העיקובים שמלכי פָּרַס שָׂמוּ על בניית המקדש?), אבל כשהצטרף אליו מִיכָאֵל (המלאך השומר על יִשְׂרָאֵל), הוא חזה שכשגַּבְרִיאֵל יחזור ויסיים להלחם במלאך פָּרַס, יבוא המלאך השומר על יָוָן (להלחם בפָּרָס או ביִשְׂרָאֵל?).

מֶלֶךְ פָּרַס הבא הנזכר בספר עֶזְרָא הוא דָּרְיָוֶשׁ, הוא דָּרְיָוֶשׁ ה-1 "הגדול" מלך פָּרַס להבדיל מ"דָּרְיָוֶשׁ הַמָּדִי" האגדתי. למעשה בין כּוֹרֶשׁ לבין דָּרְיָוֶשׁ הגדול הפרידו כַּנְבּוּזִי השני ותקופה של מאבקי שלטון - ראו להלן. העבודות על המקדש ביְרוּשָׁלַיִם עוקבו כאמור עד השנה השנייה למלכות דָּרְיָוֶשׁ. הנביאים חַגַּי וזְכַרְיָה האיצו אז בעם לחזור ולבנות את המקדש . זְרֻבָּבֶל ויֵשׁוּעַ חזרו למלאכת הבנייה עד שתַּתְּנַי, המושל הפַּרְסִי (הפחה) של מחוז עֵבֶר הַנָּהָר (בו נמצאת יהוּדָה) בא עם פמלייתו וחקר את הבונים אם קיבלו היתר לבנייה ודרש להפסיק במלאכה עד שדָּרְיָוֶשׁ יאשר אותה. היהודים טענו שכּוֹרֶשׁ הוא שנתן את הצו לבנות שוב את המקדש וקראו לדָּרְיָוֶשׁ לבדוק ולאשר את קיום הצו של כּוֹרֶשׁ. דָּרְיָוֶשׁ אמנם צווה לאתר את הצהרת כּוֹרֶשׁ והיא נמצאה לא בבָבֶל אלא בגנזך באַחְמְתָא (בירת הקיץ - כיום "המדאן"). דָּרְיָוֶשׁ צווה על קיום הצו כלשונו כולל החזרת כלי המקדש ותמיכה בכסף ובקורבנות. העבודות חודשו והמלאכה הסתיימה בג' באדר, שנת 6 לדָּרְיָוֶשׁ (515 לפנה"ס).

על פי ספר עֶזְרָא, אחרי דָּרְיָוֶשׁ מָלַךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וגם בימיו המשיכו תושבי הארץ הגרים לכתוב מכתבי שטנה למֶּלֶךְ כנגד היהודים. לפי מגילת אֶסְתֵּר, ממלכת פָּרַס של אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כבר חולקה ל-127 מדינות, "מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ". אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ישב בשׁוּשַׁן הַבִּירָה, והיו לו מלבד שרים ועבדים גם 7 סָּרִיסִים בכירים "הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ", ו-7 "חֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים" שהותר להם לראות את פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (שהוזכרו כולם בשמותיהם).

על פי ספר עֶזְרָא, אחרי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מָלַךְ אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא,ובימיו עלה עֶזְרָא עצמו לארץ בראש קבוצה חדשה של עולים מִבָּבֶל. עֶזְרָא פרק ז מביא איגרת שפרסם אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא ובה הוא מצווה שיינתן לכל יהודי שירצה בכך להצטרף לעליית עֶזְרָא ליְרוּשָׁלַיִם. על עֶזְרָא לפקח על יְהוּדָה וירוּשָׁלַיִם לפי חוקי ה', ולהביא כסף, זהב, וכלי קודש למקדש מתרומת המֶּלֶךְ, יועציו והעם בבָּבֶל.

נְחֶמְיָה שֵׁרֵת את המֶלֶךְ אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא בשׁוּשַׁן כשר המשקים, וניצל את קרבת המֶּלֶךְ כדי לבקש שיורשה לו לעזוב ולשקם את יְרוּשָׁלַיִם. אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא (כשלידו יושבת ומקשיבה גם הגבירה הראשית - הַשֵּׁגַל) ביקש לדעת מתי נְחֶמְיָה ישוב והעניק לו את מבוקשו, בצירוף חיל פרשים ואיגרות לצורך מעבר בטוח במחוז עֵבֶר הַנָּהָר (בו נמצאת א"י), ואיגרות לאָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס לאספקת עצים לעבודות הבנייה. אלה כללו את החומה, את שערי מערך הביצורים של הר הבית (הַבִּירָה), ואת בית המושל בו ישב נְחֶמְיָה. בשנה ה-20 למלכותו מינה אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא את נְחֶמְיָה כפֶּחָה (כלומר מושל) של אֶרֶץ יְהוּדָה.

מנהיגים מקומיים ניסו להתנגד ולהפריע למלאכת הבנייה ביְרוּשָׁלַיִם, ואף האשימו את נְחֶמְיָה במרידה במלכות, ולכן נְחֶמְיָה נאלץ לפעול בהסתר בתחילה. עֶזְרָא פרק ד מביא את תוכנה של איגרת שיטנה על היהודים שנשלחה לאַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא בשם האוּמּוֹת שמֶּלֶךְ אַשּׁוּר יִשֵּׁב בשֹׁמְרוֹן ובשאר נחלות בני ישראל: על המֶּלֶךְ לדעת שהיהודים ששבו ליְרוּשָׁלַיִם מחזקים את חומותיה. אם בניית החומות תושלם אזי היהודים יתחמקו מתשלום המסים למֶּלֶךְ. המֶּלֶךְ נקרא לחקור בספרי ההיסטוריה כדי להווכח באופי המרדני של יְרוּשָׁלַיִם שבשל כך נהרסה. תוכן האיגרת הוקרא בפני אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא והוא אמנם חקר וגילה את אופייה המרדני של יְרוּשָׁלַיִם ומלכיה החזקים שקיבלו מס מעמי האזור. לפיכך הוא אישר לנמענים לצוות על הפסקת מלאכת הבנייה ביְרוּשָׁלַיִם עד להודעה חדשה. אך נְחֶמְיָה הצליח לגבור על כל המכשולים ופעל במהירות לסיום מלאכת הבנייה אחרי 52 ימי עבודה .

בספר ספר דָּנִיֵּאל מופיעות כמה נבואות על נפילת פָּרַס בידי יָוָן, כפי שאמנם קרה בימי אָלֶכְּסַנְדֶּר מוֹקְדּוֹן. בדָּנִיֵּאל פרק ח דָּנִיֵּאל רואה חָזוֹן שבו הוא נמצא ליד נחל סמוך לשׁוּשַׁן הבירה, ורואה שם אַיִל עם שני קרניים (מָדַי וּפָרָס) אשר מנגח מערבה, צפונה, ודרומה, ושאר החיות חסרות אונים מולו. לבסוף בא צְפִיר עִזִּים (יָוָן) בעל קרן אחת (כנראה רמז לאָלֶכְּסַנְדֶּר מוֹקְדּוֹן) אשר מגיע בריחוף ממערב ותוקף בחוזק את האַיִל ומכריע אותו. ב מסופר כאמור על המלאך השומר על פָּרָס המוחלף בידי זה השומר על יָוָן. דָּנִיֵּאל גם חזה כאמור את עלית מֶּלֶךְ יָוָן שיביס את המלך ה-4 שימלוך על פָּרַס אחרי דָּרְיָוֶשׁ הַמָּדִי - ראו למעלה על דָּרְיָוֶשׁ הַמָּדִי.

ארץ פָּרַס היא ברובה רמה גבוהה (עד כ-2000 מ') ורכסי הרים גבוהים המפרידים בין הרמה לשפלות החוף של הים הכספי בצפון והמפרץ הפַּרְסִי בדרום. שתי מדבריות מלח גדולים הקשו על הקשר בין החלק המזרחי והמערבי של הארץ ועל המסחר בין הודו והמזרח לאזור מסופוטמיה והים התיכון. החורף ברמה קשה והיישובים בה היו בעיקר נווי מדבר מופרדים במרחבים שוממים, אך היו אזורים שנעזרו גם בתעלות תת-קרקעיות שהובילו מים מכוון ההרים. תקופת הממלכה "האחמנית" בפָּרַס, על שם האחמניש מייסד השושלת וסב-סבו של כּוֹרֶשׁ, היא התקופה העיקרית של פָּרַס הנזכרת במקרא. פָּרַס היתה לפני כן חלק מממלכת מָדַי, ומהכינוי "פָּרַס וּמָדַי" משתמע שלמָדַי המשיך להיות מעמד מיוחד גם אחרי כיבושה בידי כּוֹרֶשׁ. שפת המנהל העיקרית היתה הארמית, והדת השלטת היתה דת זרתושתרא, שכללה אמונה באל אַהֻרַה מַזְדָה, ובמאבק אלוהי ואנושי בין רוחות הטוב והרע. מרכז השלטון של האימפריה היה בשׁוּשַׁן, אך נראה שאַחְמְתָא, הבירה הקדומה של מדי המשיכה לשמש לעתים כבירת הקיץ. פֶּרְסֶפּוֹלִיס היתה גם כן עיר מלוכה חשובה אך לא שימשה כמרכז מנהלתי. השלטון המרכזי בשׁוּשַׁן ניהל את האימפריה בעזרת רשת דרכים ראשיות ונעזר גם במערכת דואר מסודרת מהראשונות בהסטוריה.

כּוֹרֶשׁ השני "הגדול" (מָלַךְ 530-559 לפנה"ס) ייסד את האימפריה הפַּרְסִית אחרי סדרת כיבושים שכללה את ממלכות מָדַי, עֵילָם, את אזור אסיה הקטנה ולבסוף גם את בָּבֶל (539 לפנה"ס) וכך גם את כל שטחי האימפריה הבָּבְלִית. האימפריה הפַּרְסִית המשיכה להתרחב בימי יורשיו והשתרעה בשיאה מנהר ההינדוס בהודו במזרח ועד מצרים וגבול יוון במערב, מחופי ימת ארל, הים הכספי והים השחור בצפון ועד המפרץ הפַּרְסִי בדרום. פרס שלטה על אזורים נרחבים אלה יותר מ-200 שנים עד שנפלה בידי צבאות אלכסנדר מוקדון אחרי קרב איסוס (333 לפנה"ס). כשנה לאחר כיבוש בָּבֶל, פרסם כּוֹרֶשׁ את הכרזתו הקוראת ליהודים לשוב למולדתם ולהקים את המקדש ביְרוּשָׁלַיִם. צעד זה היה כנראה חלק ממדיניות כללית באימפריה, כפי שמסתבר גם מהכתובת שעל "גליל כורש" (ראו תמונה) שבה כּוֹרֶשׁ דווח על החזרת האלים לעריהם ועל שיקום המקדשים. כך הוא פעל בעיקר בבָּבֶל, שמלכה האחרון נבונאיד ניסה להחליף בה את הפולחן, אך גם בערים נוספות ברחבי האימפריה הפַּרְסִית החדשה.

בנו של כּוֹרֶשׁ - כַּנְבּוּזִי ה-2 (מָלַךְ 522-530 לפנה"ס), הרחיב עוד את גבולות האימפריה כשכבש את מִצְרַיִם, אחרי מסע כיבוש שיצא מעַכּוֹ ונעזר בערבים ששלטו באזור החוף בין עַזָּה למִצְרַיִם. מסע כַּנְבּוּזִי נעצר בסופו של דבר בלוּב וכַּנְבּוּזִי עצמו מת בדרכו חזרה לפָּרַס. אחרי תקופה של מאבקי ירושה עלה לשלטון דָּרְיָוֶשׁ ה-1 "הגדול" (מָלַךְ 486-522 לפנה"ס). בשנתיים הראשונות למלכותו הצליח דָּרְיָוֶשׁ לדכא מספר מרידות שפשטו בממלכה ובכך לשמור על אחדותה והיקפה האדיר. כך התגאה דָּרְיָוֶשׁ בכתובת כתובת בהיסטון הענקית שנחקקה בפקודתו על צוק גבוה בדרך שבין אַחְמְתָא לבָּבֶל. עם התבססות שלטונו כעבור אותם שנתיים ראשונות, התיר כאמור דָּרְיָוֶשׁ את סיום הקמת המקדש ביְרוּשָׁלַיִם (ראו למעלה), וזאת כנראה במסגרת הארגון הכללי שסידר בממלכתו. האימפריה חולקה ל-20 מחוזות בגבולות של תחומים מדיניים היסטורים, כשבראש כל מחוז עמד "חְשַׁתְרַפַּוַן" (אֲחַשְׁדַּרְפְּן במקרא, או סטרפ ביוונית ובלשון המערב). הסטרפ היה אחראי על שלום המחוז ובעיקר על גביית המסים המסודרת ממנו. כל מחוז חולק ל"מדינות" קטנות יותר עם אוטונומיה מוגבלת תחת שלטון של "פֶּחָה", שאסף את המסים המקומים של "מִדַּת הַמֶּלֶךְ" ו"לֶחֶם הַפֶּחָה".

יְרוּשָׁלַיִם ויהוּדָה של עֶזְרָא ונְחֶמְיָה נכללו ביהוּד מְדִינְתָּא (מדינת יהוּדָה) שבמחוז עֵבֶר הַנָּהָר (הכוונה לעבר המערבי של נהר הפְּרָת). מחוז זה, שנקרא "הסטרפיה ה-5" אצל היוונים, שמר כנראה על גבולות המחוז האַשּׁוּרִי ההיסטורי, וכלל את אזור סוריה שממערב לפְּרָת, את ערי החוף הפניקיות (בלבנון), ואת אזור ארץ ישראל וקפריסין. שליט מחוז עֵבֶר הַנָּהָר (שגם כן כונה בתואר פֶּחָה - כמו "תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה") ישב כנראה בבירת המחוז שבדַמָּשֶׂק. המחוז שימש כצומת חשובה לים התיכון ולמצרים, וערי הנמל הפניקיות סיפקו בסיסי נמל ותמיכה לצי ולצבא הפַּרְסִי.

יהוּד מְדִינְתָּא הוקמה כאמור בימי כּוֹרֶשׁ והתנהלה בראשיתה תחת "שֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה". יהוּד היתה למדינה מכובדת של האימפריה כשזכתה למקדש רשמי ואח"כ, תחת נְחֶמְיָה הפֶּחָה, גם לעיר בירה מוקפת חומה. לפי רשימת בוני החומה מרחבי יהוּדָה מסתבר שהיו ביהוּד מְדִינְתָּא 5 "פלכים" - פֶּלֶךְ יְרוּשָׁלַיִם, מדרום לו פֶּלֶךְ בֵּית הַכָּרֶם, ועוד מדרום לו פֶּלֶךְ בֵּית צוּר, בדרום-מערב שכן פֶלֶךְ קְעִילָה, ומצפון ליְרוּשָׁלַיִם שכן פֶּלֶךְ הַמִּצְפָּה באזור נחלת בִנְיָמִן לשעבר (ראו במפה). עוד מסתבר מרשימה זו שהפלכים (מלבד בֵּית הַכָּרֶם) חולקו לשני חצאים תחת שלטון של "שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ". יהוּד מְדִינְתָּא לא כללה את חֶבְרוֹן שמעבר לגבול הדרומי שם השתרעו מחוז אידומיאה והַנֶּגֶב וכנראה גם מדינתו של "גֶשֶׁם הָעַרְבִי". ממערב ליהוּד מְדִינְתָּא השתרעה שפלת החוף של פחת אַשְׁדּוֹד, מצפון לה אזור שֹׁמְרוֹן, והגבול המזרחי היה בנהר היַרְדֵּן שמעבר לו בגִּלְעָד שכנה מדינתו של "טֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי". בתחום זה נמצאו גם קנקנים רבים מהתקופה הפַּרְסִית החתומים בטביעות חותם עם הכתובת "יהוד" ו"ירשלם" בצורות שונות, המעידים על תחום היישוב היהודי של אותה תקופה.

האימפריה הפַּרְסִית הגיעה כאמור עד מערב אסיה הקטנה ושאפה להשתלט גם על יוון והאיים שלה. דָּרְיָוֶשׁ נכשל בקרב מרתון, ובנו אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ\חְשְיָארְשָׁ הראשון (מָלַךְ 465-485 לפנה"ס) אמנם הצליח מול ספרטה בתרמופילי ואף כבש ושרף בעקבות כך את אתונה, אך לבסוף נחל תבוסה ימית בסלמיס ונאלץ לסגת סופית מיוון. חְשְיָארְשָׁ הצליח יותר בדיכוי מרידות במִצְרַיִם ובבָּבֶל, וגם בנה באופן מפואר את העיר פֶּרְסֶפּוֹלִיס ואת הבירה בשׁוּשַׁן, עם הארמון המפואר המתואר ב. שבעת הסָּרִיסִים או 7 החֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים הנזכרים באותו פרק הם אולי 7 השרים הבכירים הידועים גם מכתבים יוונים על מלכות פרס. בסוף ימיו נודע חְשְיָארְשָׁ כרודף נשים, ולבסוף נרצח בהרמונו בקנוניית חצר. חְשְיָארְשָׁ מזוהה בד"כ עם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ של מגילת אֶסְתֵּר לפי פרטים אלה ואחרים, וגם לפי הדמיון בשם, אך סיפור המגילה ושאר הדמויות הנזכרות בה אינם נזכרים במקורות נוספים ונראה שמדובר בסיפור אגדתי עם דמויות ספרותיות בעיקר.

אחרי רצח חְשְיָארְשָׁ עלה למלוכה בנו, אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא הראשון (?425-465 לפנה"ס), שגם הוא עסק בדיכוי מרידות במצרים ובימיו נחתם כמשוער חוזה "שלום קליאס" עם היוונים. בפָּרַס מלכו 4 מלכים בשם אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא, אך מקובל משיקולים שונים שאַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא הראשון הוא זה הנזכר בספרי עֶזְרָא ונְחֶמְיָה. עֶזְרָא עלה כאמור לארץ בשנה ה-7 למלכות אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא, ובימי מלכותו גם הופסקו העבודות על החומות בירושלים בעקבות תלונה של תושבי הארץ הגרים. בשנת מלכותו ה-20 דווח לנְחֶמְיָה על פריצת החומות ושריפת השערים והוא קיבל רשות מאַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא לצאת לירושלים ולשקם אותה .

דָּרְיָוֶשׁ ה-2 (מָלַךְ 403-423) עלה למלוכה אחרי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא אביו, והוא למעשה השליט המאוחר ביותר הנזכר בשמו במקרא, כשדָּנִיֵּאל חזה כאמור שרק עוד 4 מלכים ימלכו אחריו בפָּרַס. הסתאבות השלטון ומלחמות פנים החלישו את יציבות הממלכה, וכבר בימיו החלו מלחמות הירושה של בניו מהן יצא אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא ה-2 כמנצח (מָלַךְ ?359-404). אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא ה-2 המשיך להאבק במרד שפרץ במצרים עוד בימי אביו, אך המרד דוכא רק בימי בנו - אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא ה-3 (337-358?). אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא ה-3 ייצב זמנית את הממלכה כשהצליח לדכא גם מרידות פנימיות ובפניקיה, אך הורעל בסופו של דבר בקנוניית חצר. בנו אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא-4 (336-337) מלך רק זמן קצר עד שנרצח גם כן, ובן-דודו דָּרְיָוֶשׁ ה-3 (330-336) עלה למלוכה אחריו. דָּרְיָוֶשׁ ה-3 היה למלך האחרון של הממלכה "האחמנית" בפָּרַס. דָּרְיָוֶשׁ זה הובס בקרב איסוס ע"י אלכסנדר מוקדון (333 לפנה"ס), שהמשיך וכבש אח"כ את כל שטחי האימפריה הפַּרְסִית (כולל את ארץ ישראל). בתקופות מאוחרות יותר התפתחו בפָּרַס האימפריות הפרתית ואח"כ הסאסאנית, עד שנכבשה פָּרַס ע"י כוחות האיסלאם (636 לספירה).