עַלַמַּפָּה

אַשְׁדּוֹד היתה אחת מ-5 ערי\סַרְנֵי הפְּלִשְׁתִּים, שכללו גם את עַזָּה, אַשְׁקְלוֹן, גַת, ועֶקְרוֹן. אַשְׁדּוֹד שכנה בחֶבֶל הַיָּם ומוצא הפלישתים שישבו בה היה באי כְּרֵתִים. יְהוֹשֻׁעַ השמיד את הענקים ואת עריהם מלבד אלה שנותרו בעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד, ואַשְׁדּוֹד נזכרת יחד עם שאר ערי הפְלִשְׁתִּים ברשימת "הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת" - כלומר אזורים בארץ המובטחת שעוד נשאר לרשת אותם אחרי ימי ההתנחלות. עֶקְרוֹן, אַשְׁדּוֹד, עַזָּה וְחַצְרֵיהֶן נכללו רישמית בגבולות של נחלת שבט יְהוּדָה.

שבט יְהוּדָה כבש אֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ ביחד עם שאר ערי הפְלִשְׁתִּים, אך בימי עֵלִי ושְׁמוּאֵל אַשְׁדּוֹד היתה עיר פְלִשְׁתִּית. אחרי נצחון הפְלִשְׁתִּים על בני ישראל בקרב אֶבֶן הָעֵזֶר בימי עֵלִי, הם לקחו כשלל את ארון הברית ושמרו אותו במקדש דגון שבאַשְׁדּוֹד. בבוקר גילו הפְלִשְׁתִּים את פסל דגון נפול עם פניו ארצה. הם השיבו אותו למקומו, אך למחרת מצאו את ראש הפסל ואת ידיו הכרותות במפתן המקדש. לכן איש לא דורך על מפתן זה "עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ה' הכה את אנשי אַשְׁדּוֹד בטחורים עד ששלחו את הארון לגַּת בעצת מנהיגי העם. ה' הכה גם את תושבי גַּת ששלחו את הארון לעֶקְרוֹן, ותושבי עֶקְרוֹן שחששו מפגיעתו החזירו את הארון לבני ישראל בבֵּית-שֶׁמֶשׁ, יחד עם מנחת טְחֹרֵי זָּהָב.

המאבקים בין בני ישראל לפְּלִשְׁתִּים נמשכו עוד שנים רבות, ואזורים בפְלֶשֶׁת וביְהוּדָה עברו מדי פעם מִיָּד לַיָּד. פְלֶשֶׁת נכללה בממלכת שְׁלֹמֹה שגבולה הדרומי הגיע עד עַזָּה. גם עֻזִּיָּהוּ מלך יְהוּדָה כבש מהפְּלִשְׁתִּים את גַּת, את יַבְנֵה ואת אַשְׁדּוֹד (שהיו מוקפות בחומות), ובנה ערים חדשות באַשְׁדּוֹד ובפְלֶשֶׁת. בימי המלך אָחָז התאוששו הפְּלִשְׁתִּים ואף כבשו אזורים נרחבים ביְהוּדָה, ונראה שאַשְׁדּוֹד נשארה בשלטון פְּלִשְׁתִי רוב ימי הממלכה, אבל סבלה גם היא, כמו שאר פְלֶשֶׁת ויְהוּדָה מכיבושים של מלכי האימפריות השכנות. כך מסופר בספר יְשַׁעְיָהוּ על שר הצבא "תַרְתָּן" שכבש את אַשְׁדּוֹד בשם סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר.

נביאי ישראל הרבו לנבא חורבן לאַשְׁדּוֹד בשל חטאי תושביה, בעיקר כנגד בני ישראל. כך הנביא עָמוֹס חזה חורבן לאַשְׁדּוֹד ולארמונותיה ולשאר ערי הפלישתים בשל פשעיהם, ובעיקר על שהגלו והסגירו את כל תושבי המקומות שכבשו לאֱדוֹם . צְפַנְיָה ניבא חורבן לפלישתים כשעריהם ובתיהם ההרוסים יהפכו למרעה צאן לבני יְהוּדָה השבים לארצם, ויִרְמְיָהוּ לקראת סוף בית ראשון כלל את אַשְׁדּוֹד ברשימה ארוכה של ארצות הגויים שה' ישקה מכּוֹס יין הזעם. בימי שיבת ציון ניבא זְכַרְיָה שבאַשְׁדּוֹד ימלוך מַמְזֵר אשר יוכה ע"י ה' בעוד שאר ארצות הפלישים יפלו בידי יהוּדָה.

בימי שיבת ציון קידם נְחֶמְיָה את מלאכת שיקום חומות יְרוּשָׁלַיִם, למורת רוחם של עמי האזור, כולל "הָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים" המודאגים. אח"כ נְחֶמְיָה ראה בדאגה את מנהג נישואי התערובת של בני העם עם נשות אַשְׁדּוֹד, עַמּוֹן, ומוֹאָב, שהובילו לילדים שאינם דוברים עברית.

האתר של אַשְׁדּוֹד הפלישתית היה בתל אַשְׁדּוֹד, שם שכנה עד 1948 העיירה הערבית איסְדוּד אשר שימרה את שמה של העיר המקראית. התל כלל מתחם גבוה ("האקרופוליס") ועיר תחתונה מסביבו, עם שטח כולל של כ-380 דונם, והוא מרוחק ק"מ-ים ספורים מהחוף ומהנמלים הקדומים ששרתו את העיר בתל מוֹר ובאַשְׁדּוֹד-יָם (ראו במפה).

היישוב המשמעותי הראשון בתל אַשְׁדּוֹד הוא מתקופת הברונזה התיכונה בה שלטו בני החיקסוס במִצְרַיִם. היישוב התרכז אז בעיר העליונה שבוצרה עם חומה וחלקלקה. במאות ה-16-15 לפנה"ס נוסד היישוב בתֵּל מוֹר ליד הנמל של אַשְׁדּוֹד. תֵּל מוֹר שוכן בגדה הצפונית של נחל לכיש ליד הישפכו לים, והמצודה הקדומה שהיתה בו שלטה על "דרך הים" - דרך מסחר קדומה שהובילה ממצרים צפונה לאזור סוריה. לפי הממצאים שבמקום מסתבר שהנמל סחר עם מצרים, קפריסין, ופיניקיה.

אַשְׁדּוֹד הכנענית חרבה בסוף המאה ה-13 לפנה"ס, ונכבשה סופית בידי הפלישתים בתקופת הברזל א' (סוף המאה ה-12 לפנה"ס), בערך בתקופת התנחלות בני ישראל בארץ. הפלישתים הרחיבו את היישוב גם לעיר התחתונה ונבנה בה המקדש לדגון. אַשְׁדּוֹד נכבשה עוד מספר פעמים בימי ממלכת יְהוּדָה (במאות ה-19 וה-8, אולי בימי הכיבושים של דָוִד ושל עֻזִּיָּהוּ הנזכרים במקרא.

תגלת פלאסר השלישי מלך אַשּׁוּר הטיל את מרות אַשּׁוּר על ערי פְלֶשֶׁת (734 לפנה"ס), אך אַשְׁדּוֹד מרדה וסַרְגוֹן השני מלך אַשּׁוּר הדיח את מַלְכָּהּ אַזֻרִ והכתיר במקומו את אחיו אַחִ'מִתִ (714 לפנה"ס). סַרְגוֹן גם ביצר את אַשְׁדּוֹד-יָם ("אָסדוּדימוּ") שעל החוף מול אַשְׁדּוֹד בכדי לשמש כנמל של מחוז אַשְׁדּוֹד. אַחִ'מִתִ הודח בתורו ע"י יווני בשם יַמַנִ, ואַשְׁדּוֹד עמדה בראש מרד בתמיכת פרעה שַׁבַּכַּה שכלל גם את יְהוּדָה, אדום ומואב. האחרונות נכנעו כנראה בזמן, אך אַשְׁדּוֹד נכבשה ע"י צבא סַרְגוֹן שחזר לאזור, הגלה רבים מתושביה, וסיפח את אַשְׁדּוֹד לאימפריה האשורית, יחד עם אַשְׁדּוֹד-יָם וערים נוספות בפְלֶשֶׁת (712 לפנה"ס). בימי מסע העונשין של סַנְחֵרִיב מלך אַשּׁוּר ביְהוּדָה (701 לפנה"ס) אַשְׁדּוֹד היתה עדיין תחת השפעה אַשּׁוּרית תחת מלך מקומי בשם מִתִנְתִ, וסַנְחֵרִיב הרחיב את גבולות העיר על חשבון שפלת יְהוּדָה. לתקופה האשורית שייך מתחם רחב ומוּגְבָּה שנחשף מצפון לתל והמשוער כארמון של הנציב האשורי.

אַשּׁוּר נחלשה במהלך המאה ה-7 לפנה"ס, בעוד מִצְרַיִם ובָּבֶל נאבקו על גורל האימפריה שלה. פרעה פסמתיך הראשון, שהוכתר למלך במצרים ע"י האַשּׁוּרים, כבש את אַשְׁדּוֹד אחרי 29 שנות מצור. אַשּׁוּר נפלה בסוף המאה בידי בָּבֶל וגם אַשְׁדּוֹד סופחה לאימפריה הבבלית בימי נְבוּכַדְנֶצַּר מלך בָּבֶל (605 לפנה"ס). בימי האימפריה הפרסית (שירשה את זו הבבלית) שוקמה אַשְׁדּוֹד והיתה לבירת מחוז שכלל גם אזורים בשפלת יהודה. אַשְׁדּוֹד (תחת השם "אַזוֹטוּס") המשיכה לשגשג גם בימי שלטון הממלכות ההלניסטיות (של בית תלמי ממצרים וסֵלֵאוּקוּס מסוריה לחילופין) עד כיבושה בימי החשמונאים, ושריפת מקדש בית דגון בידי יונתן החשמונאי. בימי השלטון הרומאי המשיכה אַשְׁדּוֹד לשגשג, עד שהבכורה עברה ליישוב שבנמל של אַשְׁדּוֹד-יָם הסמוכה במאה ה-4 לספירה. השרידים הנראים כיום באתר הם של מצודה איסלאמית קדומה ששופצה ושימשה אח"כ גם בתקופת הצלבנים (ראו צילום).