עַלַמַּפָּה

מֹשֶׁה במִצְרַיִם:

מֹשֶׁה היה בנם של עַמְרָם ויוֹכֶבֶד, ואחיהם של אַהֲרֹן ושל מִרְיָם. כשפַּרְעֹה צווה להלשיך ליְאֹר כל תינוק עִבְרִי זכר, יוֹכֶבֶד החביאה את תינוקה במשך 3 חודשים ואז שָׂמָה אותו בתיבת גֹּמֶא מצופה בין צמחי הסוּף ביְאֹר, בעוד מִרְיָם אחותו צפתה מהצד. כשבַּת פַּרְעֹה יצאה לרחוץ ביאור ומצאה את התיבה עם התינוק הבוכה, מִרְיָם הציעה להשיג לה מיינקת. התינוק נמסר ליוֹכֶבֶד וכשהוא גדל הוא הוחזר לבַּת פַּרְעֹה שקראה לו מֹשֶׁה, "כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ". כשמֹשֶׁה כבר התבגר, הוא ראה אִישׁ מִצְרִי מכה אִישׁ עִבְרִי, הרג את המִצְרִי והטמינו בחול. אח"כ, כשמֹשֶׁה נזף באיש עִבְרִי רשע שהכה את רעהו, הרשע גילה שהוא יודע על רצח המִצְרִי, ומֹשֶׁה נאלץ לברוח מפני פַּרְעֹה לארץ מִדְיָן. במִדְיָן מֹשֶׁה עזר לצִפֹּרָה בת יִתְרוֹ, כהן מִדְיָן, כנגד רועים שתקפו אותה בבאר. מֹשֶׁה הוזמן ליִתְרוֹ, נשא את צִפֹּרָה ונולד להם בנם הבכור גֵּרְשֹׁם ואח"כ גם אֱלִיעֶזֶר. בעודו במִדְיָן, פַּרְעֹה האב מת ובנו פַּרְעֹה עלה למלוכה אחריו.

מֹשֶׁה היה רועה את צאן יִתְרוֹ והגיע פעם להַר חֹרֵב\סִינַי, שם הוא ראה סְנֶה בוער שאינו נאכל באש. בלהבה נראה מלאך ה' שקרא למֹשֶׁה בשמו וצווה עליו להשיל את נעליו בשל קדושת האדמה. ה' אמר למֹשֶׁה שהוא ראה את סבל עמו, ושהוא עומד להצילו ולהעלותו לארץ שהובטחה לאבות. ה' שלח את מֹשֶׁה לשכנע את פַּרְעֹה לשחרר את העַם וניבא שפַּרְעֹה יסרב גם אחרי מכות נפלאות שיכה אותו, עד שלבסוף פַּרְעֹה יכנע וישלח אותם. מֹשֶׁה התלונן שהוא כבד לשון. ה' ענה שהוא שגרם לזאת כמובן, ושהוא כבר יאמר לו מה לאמר. אַהֲרֹן אחיו אשר מדבר היטב, יהיה לו לפה כדי לאמר את הדברים שמֹשֶׁה יבקשו לאמר בשם ה'ו-.

מֹשֶׁה ואַהֲרֹן הלכו לבקש מפַּרְעֹה לשחרר את העַם כדי שיצא למדבר לזבוח לה', ופַּרְעֹה כצפוי סירב כי אינו מכיר בה'. כשהם ביקשו שוב לצאת למרחק 3 ימים וציינו את פחדם מעונש ה', פַּרְעֹה גירש אותם וגער בהם שהם מפריעים לעבדיו הרבים בעבודתם. כעונש, פַּרְעֹה עוד הוסיף על סבל העַם ואילץ אותם לקושש בעצמם את התֶּבֶן ללְּבֵנִים. אח"כ מֹשֶׁה בא שוב לפני פַּרְעֹה וביקש מאַהֲרֹן להטיל לפניו את מטהו שהפך לנחש. גם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם חזרו על המופת, אך מטה אַהֲרֹן אכל את מטותיהם. פַּרְעֹה בכל אופן עמד בסירובו.

ה' הפיל על פַּרְעֹה ועל מִצְרָיִם את עשרת המכות: דָם, צְּפַרְדֵּעַ, כִּנִּים, עָרֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, ולבסוף את מכת הבְּכוֹרוֹת בה גם מת בנו בכורו של פַּרְעֹה בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. בליל מכת בְּכוֹרוֹת העַם זבח את הַפֶּסַח וסימן את הדלתות בדם שסימן לה' לפסוח על הבית. בלילה, פַּרְעֹה גירש את העַם ממִצְרָיִם והם עזבו את בתיהם בחפזון, כשהבצק עדיין לא הספיק להחמיץ. מֹשֶׁה לקח את עצמות יוֹסֵף ארצה, וה' הוביל את העַם בדרכם באמצעות עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה.

יציאת מִצְרַיִם ותחילת הנדודים:

כשהעַם כבר חנה לפני ים סוּף פַּרְעֹה התחרט ורדף אחריהם עם צבאו. העַם ראה את המצרים מתקרבים והתלונן לפני מֹשֶׁה שהוא שגרם למותם. מֹשֶׁה הרגיע שה' יילחם עבורם ושהם לא יצטרכו עוד לראות את מִצְרַיִם. ה' צווה על מֹשֶׁה להעביר את העַם בים סוּף, מֹשֶׁה הטה את ידו על הים, והעַם עבר בו ביבשה בעוד המים עמדו לצדדיו כמו חומה. המצרים רדפו אחריהם אל תוך הים, ולקראת הבוקר ה' הכה את חיל פַּרְעֹה עם עמודי הענן והאש והאט את נסיעתם. כשצבא פַּרְעֹה ביקש לברוח מה', מֹשֶׁה הטה את ידו שוב על הים והים חזר למקומו והטביע את כל חיל פַּרְעֹה. העַם חזה בנס והאמין בה' ובמֹשֶׁה וכולם שרו את שירת הים (יחד עם מִרְיָם אחות מֹשֶׁה שהובילה את הנשים בתופים ובמחולות).

אחרי שהעַם התלונן לפני מֹשֶׁה ואַהֲרֹן שהם הולכים למות ברעב, ה' נתן להם בערב שְּׂלָו למאכל בשר, ובבוקר מָן - מעין גרגרים, תחליף ללחם. כשהעַם התלונן על צמא, מֹשֶׁה הכה עם המטה בסלע בהר חֹרֵב ויצאו ממנו מים. בני עֲמָלֵק תקפו אז את בני יִשְׂרָאֵל, ומֹשֶׁה מינה את יְהוֹשֻׁעַ להלחם בהם בעוד הוא, אַהֲרֹן וחוּר צפו מהגבעה. כשמֹשֶׁה הרים את ידיו יִשְׂרָאֵל גברו וכשהוא הורידם עֲמָלֵק גברו. לכן אַהֲרֹן וחוּר תמכו בידיו עד השקיעה עד שיְהוֹשֻׁעַ ניצח את עֲמָלֵק. ה' צווה לזכור שיש למחות את זכר עֲמָלֵק, ומֹשֶׁה בנה במקום מזבח.

כשיִתְרוֹ בא למֹשֶׁה יחד עם צִפֹּרָה ושני בניהם, מֹשֶׁה סיפר לו את סיפור יציאת מִצְרַיִם, ויִתְרוֹ הכיר בה' וזבח לו. יִתְרוֹ ראה שמֹשֶׁה שופט לבדו כל היום ויעץ לו למנות היררכיה של שופטי צדק שישפטו את העם ושיביאו לפניו רק את הבעיות הגדולות.

מֹשֶׁה בהר סִּינִי:

בחודש ה-3 ליציאה העַם הגיע לפני הר סִּינִי. מֹשֶׁה עלה על הָהָר וה' הזכיר לעַם שהוא קיים את הברית והוציאם ממִצְרָיִם, ושאם גם הם ישמרו את חוקיו אז הם יהיו לגוי קדוש שממנו יבואו כוהניו. מֹשֶׁה ירד ומסר את הדברים לזקנים, העַם הצהיר שכך יעשה ומֹשֶׁה מסר זאת לה'. ה' הודיע למֹשֶׁה שעוד 3 ימים הוא יופיע בענן כדי שהעַם ישמע את דבריו באופן ישיר. בינתיים על העַם להתקדש ועל מֹשֶׁה לגדר את הָהָר כיוון שכל אדם או בהמה שיגעו בו ימותו. ביום השלישי בבוקר נשמעו קולות, ברקים ושופר וענן כבד, ומֹשֶׁה הוציא את העַם אל תחתית הָהָר כדי לשמוע את ה'. הָהָר עישן ורעד כשה' ירד אל ראשו באש וקרא למֹשֶׁה לעלות. אבל אז ה' קרא למֹשֶׁה לרדת ולשמור על בני העַם ועל הכוהנים שלא יגעו בטעות בהר וימותו. מֹשֶׁה ענה שזה לא יקרה כי ה' ציווה שיתרחקו מהָהָר, אך ה' בכל זאת שלח אותו לרדת ולהזהיר את העַם.

ה' צווה על העַם את 10 הדברות, ואת חוקי ספר הבְּרִית-. מֹשֶׁה ירד וכתב את הדברים בספר הבְּרִית, ובנה מזבח בו זבחו "הנערים". מֹשֶׁה כרת אז בְּרִית דָּם לעַם עם ה', בכך שזרק חצי מדם הזבחים על המזבח ואת החצי הנותר הוא זרק על העַם אחרי קריאת הספר. מֹשֶׁה, אַהֲרֹן ו-2 בניו, ו-70 זקנים הוזמנו לעלות ולראות את ה' כשלרגליו הדום סַּפִּיר טהור כשמיים. ה' לא פגע בהם והם נשארו לסעוד שם מהזבח. ה' קרא שוב למֹשֶׁה לעלות ולקבל את המצוות שייכתבו על לוחות אבן, ומֹשֶׁה מינה את אַהֲרֹן וחוּר לשפוט את העַם בעדרו. אחרי 6 ימים בהם הָהָר היה מכוסה ענן, ה' זימן את מֹשֶׁה לעלות והוא שהה בהר 40 יום.

ה' תיאר למֹשֶׁה את תוכנית ההמִּשְׁכָּן וכֵּלָיו, ואת רשימת חומרי הגלם שעל כל אחד מבני העַם לתרום כפי רצונו. התוכניות כללו את תוכנית אֲרוֹן הברית, השֻׁלְחָן, המְּנוֹרָה וכליהם, מִּזְבֵּחַ הנחושת, חֲצַר הַמִּשְׁכָּן, ובגדי אַהֲרֹן ובניו הכוהנים שיכהנו בו (ספר שְׁמוֹת פרקים כ"ה-ל). ה' מילא את בְּצַלְאֵל בחוכמה הדרושה להקמת המִּשְׁכָּן, וצווה על מֹשֶׁה למנותו על כל העבודות. העַם הוזהר שלא לעשות מלאכה בשַּׁבָּת (כולל כחלק מבניית המִּשְׁכָּן).

כשמֹשֶׁה התעקב על הָהָר, העַם דרש מאַהֲרֹן אלוהים אחרים, והוא הכין להם פסל של עֵגֶל זָהָב. ה' קרא למֹשֶׁה לרדת כי העַם החל לעבוד לפסל של עֵגֶל ולהצהיר שהפסל הוא שהוציאם ממצרים. ה' אמר למֹשֶׁה שיהרוג אותם ושיעשה במקומם גוי חדש וגדול מצאצאי מֹשֶׁה. מֹשֶׁה טען שעל ה' לזכור את בריתו עם האבות, ולא לכעוס על העַם שאותו הוציא ממצרים, כי המצרים יחשבו שה' הוציאם רק כדי להרגם במדבר. ה' השתכנע וחזר בו מכוונת השמד. כשמֹשֶׁה ירד מהָהָר וראה את החגיגות סביב העֵגֶל הוא שבר את הלוחות, שרף וטחן את פסל העֵגֶל עד דק, פיזר את עפרו על המים והשקה בהם את העַם. מֹשֶׁה התלונן בפני אַהֲרֹן שסיפר לו מה שקרה. מֹשֶׁה קרא אליו את כל מי שנשאר נאמן לה' והתייצבו בני לֵוִי. הוא צווה עליהם להרוג את כל האשמים בחטא העֵגֶל, ואפילו את קרוביהם, ולבסוף הם הרגו 3000 איש.

מֹשֶׁה עלה שוב להר, כדי לנסות ולכפר על חטא העַם, ואמר לה' שאם לא יסכים - אז כבר עדיף שימחוק גם אותו מספר החיים. ה' ענה שהוא ימחוק רק את החוטאים. הוא צווה על מֹשֶׁה לרדת בחזרה יחד עם מלאך\שליח ה', והמלאך הוא יהיה זה שיעזור לעם לכבוש את הארץ המובטחת. מֹשֶׁה משכנעו בכל זאת להוביל את העַם בעצמו ולא דרך מלאך. מֹשֶׁה ביקש לראות את ה', אך ה' ענה שאי אפשר לראותו. הוא בכל אופן הזמין את מֹשֶׁה למערת סלע, ושם ה' ירד בענן ועבר על פני המערה ומנה את תכונותיו ואת שמו. אח"כ, מֹשֶׁה ירד מהָהָר עם הלוחות החדשים, ופניו החלו לקרון מאז שדיבר עם ה'.

מֹשֶׁה קרא לעם להביא את חומרי הגלם ולבצע את בניית המִּשְׁכָּן, כפי שצווה ה'. העַם הביא את התרומות ומֹשֶׁה מינה את בְּצַלְאֵל על המלאכות. בְּצַלְאֵל ואנשיו בצעו את המלאכות כל איש לפי מומחיותו (ספר שְׁמוֹת פרקים ל"ו-ל"ח). לבסוף הם הודיעו שהעַם הביא יותר מדי תרומות ומֹשֶׁה מסר לעם שאין צורך בעוד חומרי גלם. בא' ניסן מֹשֶׁה הקים את המִשְׁכַּן. הוא הקטיר וזבח במִזְבְּחוֹת, שָׂם לֶחֶם על השֻּׁלְחָן, הדליק נרות במְּנֹרָה, מילא מים בכִּיור וקידש את המִשְׁכַּן ואת הכוהנים. עָנָן כיסה את האוהל וכבוד ה' מילא את המִשְׁכַּן.

במעמד הר סִּינִי ה' גם מסר למֹשֶׁה ולאַהֲרֹן את קובץ החוקים המופיע בספר וַיִּקְרָא, כדי שימסרו אותם לעַם ולכוהנים. חלק מהחוּקִים נועדו לכל העַם (הלכות הכַּשְׁרוּת, טומאות הגוף וההִטַּהֲרוּת מהן, המַעְשַׂר, החגים, המועדים, שנות השְׁמִיטָּה והיוֹבֵל, ועוד) אבל רוב החוּקִים נועדו להסדיר את הפולחן ע"י הכוהנים (אַהֲרֹן, בניו וצאצאיהם). אלה בעיקר נוגעים להלכות הקרבת הקורבנות השונים, הפולחן בחגים ובמועדים השונים, והקפדה על קְדֻשַּׁת הַכֹּהֲנִים, כך שלא יחללו את קדושת מקומות הפולחן עם פגמים גופניים או אחרים. נמסרו גם הלכות טקס המִּלֻּאִים של אַהֲרֹן ובניו בו הם הוקדשו לכהונה. אחרי הטקס, נָדָב וַאֲבִיהוּא, מִבְּנֵי אַהֲרֹן, לקחו אֵשׁ זרה (שלא מן המזבח) לקודש הקודשים, וה' הוציא אֵשׁ שהרגה אותם. מֹשֶׁה צווה על הוצאת הגופות מהמשכן, והורה לאַהֲרֹן להמנע ממנהגי אבלות (כראוי לכוהן הגדול).

המשך הנדודים בַּמִּדְבָּר:

גם בהמשך המסעות בַּמִּדְבָּר, המתוארים בספר בַּמִּדְבָּר, רוב המצוות של ה' ניתנו למֹשֶׁה ולאַהֲרֹן יחדיו (אחרי מות אַהֲרֹן, המצוות ניתנות למֹשֶׁה ולאֶלְעָזָר בן אַהֲרֹן, יורשו), אך חלק מהמצוות נמסרו רק למֹשֶׁה, וחלק מהמצוות הקשורות ישירות לכוהנים וללְוִיִּים (השמירה על הקודשים,הלכות הקורבנות, פדיון בכורות, והמַּעֲשֵׂר) נמסרו לאַהֲרֹן בלבד. המצוות כוללות חוקים לטווח הארוך (כמו הלכות הַלְוִיִּם, דין אישה סוטה, תורת הנזיר, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, הלכות עבודת המשכן והקורבנות, מִצְוַת צִיצִת, הלכות פָרָה אֲדֻמָּה וטוהרה, הלכות המועדים השונים, נִדְרֵי אִשָּׁה, וירושת בנות - כמו 5 בנות צְלָפְחָד) וגם הנחיות מידיות (כמו בצוע מִפְקַדים, סדר החניה והצעדה בַּמִּדְבָּר, וחלקם של הַלְוִיִּם בכך, הוצאת מים מהסלע, והתגובות הראויות לתלונות של העַם - ראו רשימה להלן).

בימי הנדודים בַּמִּדְבָּר העַם התלונן פעמים רבות על קשיים, ואף ערער לפעמים על מנהיגותו של מֹשֶׁה, ובד"כ הדברים הסתיימו בעונש למתלוננים. התלונות כללו את המקרים הבאים:
• העַם התלונן על קשיים, ה' העניש אותם באֵשׁ במַּחֲנֶה, ומאז המקום נקרא תַּבְעֵרָה.
• כשהעַם הִתְאַוָּה למאכלים הטובים שאכל בְּמִצְרַיִם, ה' הוריד המוני שַׂלְוִים על המַּחֲנֶה. העַם טרף אותם בתַּאֲוָה מוגזמת, ה' הכה בהם, ומאז המקום נקרא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה.
• מִרְיָם וְאַהֲרֹן ביקרו את מֹשֶׁה על כך שנָשָׂא אִשָּׁה כֻּשִׁית, וטענו שאין לו בלעדיות על הקשר עם ה'. ה' העניש את מִרְיָם בצרעת, והיא הבריאה רק בעקבות תפילתו של מֹשֶׁה.
• מֹשֶׁה שלח מרגלים לבדוק את הארץ המובטחת, והם (מלבד כָּלֵב ויְהוֹשֻׁעַ) הפחידו את העַם בסיפורים על חוזקם של תושבי הארץ. העַם בכה ואף תכנן לחזור למִצְרַיִם, וה' העניש אותם שימותו כולם בַּמִּדְבָּר, ורק ילדיהם יזכו להגיע לארץ אחרי 40 שנה.
• קֹרַח וְעֲדָתוֹ, כולל דָתָן וַאֲבִירָם משבט רְאוּבֵן, ערערו על מנהיגותם של מֹשֶׁה ושל אַהֲרֹן. בסופו של דבר חלק מהמורדים נבלעו באדמה שפערה את פיה, וחלקם נשרפו כשניסו להקריב קְּטֹרֶת בעצמם.
• העַם התלונן על ההרוגים הרבים וה' העניש שוב במַּגֵּפָה, עד שאַהֲרֹן רץ לאזור המוּכֶּה וכיפר על העַם בקְטֹרֶת.
• העַם התלונן על רעב וצמא, ה' העניש אותם בנחשים, ואח"כ סלח להם וריפא אותם בעזרת נחש נחושת שהכין מֹשֶׁה.

בפרשת מֵי המְרִיבָה העַם שוב התלונן על צָמָא, וה' צווה על מֹשֶׁה להוציא מַיִם מהַסֶּלַע. מֹשֶׁה אסף את העַם, ושאל (בציניות?) אם הם באמת חושבים שהוא יכול להוציא להם מַיִם מהַסֶּלַע? מֹשֶׁה בכל אופן הכה בסֶּלַע ואמנם יצאו ממנו מַיִם, אבל ה' כעס על חוסר האמונה שהשתמעה מדברי מֹשֶׁה, והעניש אותו ואת אחיו אַהֲרֹן שלא יזכו להגיע לארץ. אַהֲרֹן נפטר אח"כ בתחנת הֹר הָהָר, ובנו אֶלְעָזָר ירש את כהונתו. מִרְיָם, אחותו של מֹשֶׁה, מתה ונקברה כבר קודם בקָּדֵשׁ.

בהמשך הנדודים לארץ, העַם נתקל בעמי האזור שניסו לעצור אותו. ראשית תקפו אותם כאמור בני עֲמָלֵק, ומאוחר יותר תקף אותם גם מֶלֶךְ עֲרָד שהובס גם הוא. אח"כ מֹשֶׁה ביקש ממֶלֶךְ אֱדוֹם לעבור בארצו, אבל מֶלֶךְ אֱדוֹם סירב, והעַם נאלץ לעקוף את אֱדוֹם (ממזרח). כשהעַם ביקש לעבור בארץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, סִיחֹן סירב, ובני יִשְׂרָאֵל כבשו את כל ארץ הָאֱמֹרִי, וכך אח"כ גם את ארץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מצפון. העַם חנה לבסוף בעַרְבוֹת מוֹאָב שעל גדות היַרְדֵּן, היא תחנתו האחרונה לפני הכניסה לארץ.

בעוד העַם חונה בְּשִּׁטִּים (שבעַרְבוֹת מוֹאָב), הם יצאו לִזְנוֹת עם בְּנוֹת מוֹאָב, שפיתו אותם לפולחן בַּעַל פְּעוֹר. ה' גרם למַּגֵּפָה ואמר למֹשֶׁה להעניש את החוטאים, וגם לנקום במִּדְיָנִים על שֶׁפִּתּוּ כך את העַם. צבא העַם תקף והרג את הגברים המִּדְיָנִים, אבל מֹשֶׁה התעקש שעליהם להשמיד את כולם, מלבד את הילדות הבתולות.

כשבני השבטים רְאוּבֵן וגָד ביקשו להתנחל באזורים שנכבשו ממזרח לירדן מֹשֶׁה כעס על הבקשה, אבל הם הבטיחו שיצאו חלוצים לפני כל העַם כדי לעזור בכיבוש הארץ המובטחת (ממערב לירדן) ורק אז ישובו לנחלותיהם. כך הוסכם, וגם חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה הצטרף אליהם והתנחל בצפון הַגִּלְעָד ובבָּשָׁן.

סוף הנדודים ומות מֹשֶׁה:

כשהעַם עוד חנה בתחנתו האחרונה בעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לקראת הכניסה לארץ, ה' הכין את מֹשֶׁה למותו המתקרב, ומֹשֶׁה ביקש ממנו לבחור מנהיג חדש לעַם. ה' צווה על מֹשֶׁה להסמיך את יְהוֹשֻׁעַ להנהגה, ונערך טקס הסמכה מול אֶלְעָזָר (הכוהן הגדול בן אַהֲרֹן) ומול כל העַם. מֹשֶׁה נאם נאום ארוך (המהווה את רוב ספר דְּבָרִים), אשר כלל סקירה הִיסְטוֹרִית של האירועים בימי הנדודים והלקחים מהם, והמשיך עם רשימה ארוכה של מִצְווֹת. לסיום, מֹשֶׁה צווה על העַם להקים מִזְבֵּחַ לה' בְּהר עֵיבָל אחרי שיחצו את הַיַּרְדֵּן. שם ובהר גְּרִזִים הסמוך (ליד שְׁכֶם) הם יקיימו טקס של יסוד העַם ע"י ברית עם ה'. הטקס יכלול הקראת בְּרָכוֹת וקְּלָלוֹת שיתקיימו אם העַם יקיים או יפר את הברית.

מֹשֶׁה הודיע לעַם שהגיע לגיל 120, ושאינו יכול עוד להוביל אותו. אבל אַל להם לדאוג כי ה' בעצמו יעמוד בראשם, ויהוֹשֻׁעַ ינהיג אותם בכיבוש הארץ. מֹשֶׁה כתב את ספר הַתּוֹרָה, מסר אותו לכֹּהֲנִים הלְוִיִּים כדי שישמרו אותו לצד אֲרוֹן הבְּרִית, וצווה לקרוא בו בסֻּכּוֹת של שנת הַשְּׁמִטָּה (מִצְוַת הַקְהֵל). ה' ומֹשֶׁה ידעו מראש שהעַם צפוי למרוד בה', להיענש, ולבסוף לזכות במחילה, ומֹשֶׁה הקריא את שִּׁירת "הַאֲזִינוּ" המעידה על כך.

לקראת מותו, מֹשֶׁה בירך את שבטי יִשְׂרָאֵל, ועלה אל ראש פסגת הַר נְבוֹ. שם ה' הראה לו את כָּל הָאָרֶץ שהובטחה לאבות (ושאליה מֹשֶׁה לא יזכה לבוא). מֹשֶׁה מת שם ונקבר בגיא סמוך מול בֵּית פְּעוֹר. הוא היה בן 120 במותו, אך עדיין היה רענן מבחינה גופנית. העַם התאבל עליו 30 יום, ואז החל לְהִשָּׁמַע ליהוֹשֻׁעַ שירש כאמור את ההנהגה ממֹשֶׁה. לא היה עוד נָבִיא כמו מֹשֶׁה שזכה לדבר עם ה' פָּנִים אֶל פָּנִים, או לעשות נִסִּים כה גדולים.