סיכום
הֵימָן המשורר מתלונן בפני ה' על סבל כבד המענה אותו עוד מימי נעוריו, ועומד להורידו לעולם המתים (אולי מחלה?). כל חברי המשורר מתרחקים ממנו בגלל מצבו המתועב. הֵימָן זועק לעזרת ה' כל היום, אבל ה' אינו נענה לו. לא כדאי לה' להביא למותו של הֵימָן, כיוון שהמֵּתִים כבר לא יכולים להכיר את פלאיו.
תקציר
| כותרת: מִזְמוֹר של הֵימָן הָאֶזְרָחִי (מצאצאי קֹרַח נכדו של קְהָת בן לֵוִי - ראו על הֵימָן בדף הספר). "עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת" אולי מתייחס ללחן מוּכָּר שהותאם למִזְמוֹר, או לתוכנו הכולל תלונות על מחלה כלשהי. המִזְמוֹר הוא "מַשְׂכִּיל" הנועד להשְׂכִּיל\לְהַחְכִּים את השומע. |
| א
שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי.
|
| הֵימָן צועק כל היום וכל הלילה לעזרת ה'. הוא מכיר בה' כיְשׁוּעָתו היחידה, ומבקש שישמע את תְּפִלָּתו ואת שירתו\רִנָּתו הזאת: |
| ב
יְהוָה אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ.
ג תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי הַטֵּה אָזְנְךָ לְרִנָּתִי. |
| נפשו של הֵימָן שָׂבְעָה כבר מהרָעוֹת שנפלו עליה, וחייו עומדים להסתיים בשְׁאוֹל (עולם המתים). אז הוא יצטרף כאָדָם חסר כוחות\אֱיָל למֵּתִים\יוֹרְדֵי-בוֹר\חֲלָלִים\שֹׁכְבֵי-קֶבֶר, אשר ה' גזר עליהם למות ואז שכח אותם. |
| ד
כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ.
ה נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל. ו בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ. |
| ה' עומד לשים\לשית את הֵימָן בקבר - בבור עמוק או במצולות היָּם החשוכות. הכעס\חֵמָה של ה' נשענת\נסמכת ומכבידה על הֵימָן, וכל הַגַּלִּים-הגדולים\מִשְׁבָּרִים בַּיָּם מענים אותו. המילה 'סֶלָה' כאן (ובפסוק י"א) היא אולי הוראת ביצוע כלשהי למִזְמוֹר, או מבדילה בין חלקיו. |
| ז
שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת.
ח עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ וְכָל מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ סֶּלָה. |
| מצבו (החולה?) של הֵימָן גורם למכריו\מְיֻדָּעַיו להתרחק ממנו. זאת כיוון שה' שם\שַׁת את הֵימָן כדבר תוֹעֵבה דוחה בעיני מְיֻדָּעַיו (לָמוֹ=לָהֶם), ולכן הוא אינו יוצא מביתו שהיה לו כְּכֶלֶא. עיני המשורר כבר כואבות\דואבות מרוב סבל, והוא קורא לה' כל יום, ומשטח כלפי ה' את ידיו (כשהוא משתחווה על הקרקע). |
| ט
הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא.
י עֵינִי דָאֲבָה מִנִּי עֹנִי קְרָאתִיךָ יְהוָה בְּכָל יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי. |
| לא כדאי לה' להביא למותו של הֵימָן, כיוון שהמֵּתִים\רְפָאִים כבר לא יכולים להיות נִפְעָמִים מהניסים של ה' ולקום ממשכבם כדי להודות לו עליהם. הם לא מדברים בהתפעלות על חסדו של ה' בַּקֶּבֶר\בָּאֲבַדּוֹן, והפלאים והצדק של ה' אינם נעשים ידועים ליושבי החֹשֶׁךְ של עולם המתים\אֶרֶץ-נְשִׁיָּה\שִׁכְחָה. |
| יא
הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה.
יב הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן. יג הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה. |
| הֵימָן מקדם כל בוקר את ה' בזעקה\שַׁוְעָה לעזרה ובתְּפִלָּה. אז למה ה' זנח את חייו\נפשו של המשורר והסתיר ממנו את הפנים המושיעות שלו? |
| יד
וַאֲנִי אֵלֶיךָ יְהוָה שִׁוַּעְתִּי וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתִי תְקַדְּמֶךָּ.
טו לָמָה יְהוָה תִּזְנַח נַפְשִׁי תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי. |
| הֵימָן מסכן\עָנִי ונוטה-למות\גֹוֵעַ עוד מימי נעוריו, וכבר מאז הוא פונה כאובד עצות בעודו נושא את האימה שה' נתן בחלקו. המכות שבאו מהכעס\חרון של ה' עברו על המשורר והפחדים\בִּעוּתים המיתו\הצמיתו אותו, וכולם הקיפו\סַבּוּ אותו כמו מַּיִם בהם הוא טובע. כך ה' גרם למכריו\מְיֻדָּעַיו\אוהביו\רעיו של הֵימָן להתרחק ממנו ולהשאירו בחושך (כמו בפסוק ט' למעלה). |
| טז
עָנִי אֲנִי וְגֹוֵעַ מִנֹּעַר נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה.
יז עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי. יח סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד. יט הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| י"א | הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא? אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ? |
| י"ט | הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ, מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ. |