עַלַמַּפָּה

בֶּן עַמִּי, אביהם הקדמון של בְּנֵי עַמּוֹן, היה בנם של לוֹט וּבִתּוֹ הַצְּעִירָה כתוצאה מגילוי עריות. בֶּן עַמִּי היה אחיו של מוֹאָב, אביהם הקדמון של בְּנֵי מוֹאָב, שממלכתם שכנה מדרום לממלכת עַמּוֹן. ממלכת עַמּוֹן שכנה ממזרח להרי הַגִּלְעָד שממזרח לנהר היַרְדֵּן, וכך היתה שכנתם של שבטי רְאוּבֵן (בדרומה), גָד (במערבה), וחצי המְנַשֶּׁה (בצפונה). בעַמּוֹן ישבו בעבר רְפָאִים עֲנָקִים, שכונו בְּשֵׁם "זַמְזֻמִּים" בפי הָעַמֹּנִים, אך ה' עזר לעַמֹּנִים להשמיד את הרְפָאִים ולרשת את אדמתם. עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן היה אחרון הָרְפָאִים, ומיטת הברזל הענקית שלו הוצגה לראווה בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן.

כשהעַם התקרב לארץ לקראת סוף ימי הנדודים במדבר, ה' אסר עליהם להלחם בבני מוֹאָב ועַמּוֹן כיוון שארצותיהם באו להם בירושה בהיותם צאצאי לוֹט. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אמנם נמנעו מלתקוף את בְּנֵי עַמּוֹן (בגלל שהם שמרו בעוצמה על גבולם), אך הֶמְשֵׁךְ היחסים בין יִשְׂרָאֵל ועַמּוֹן כפי שהם מתוארים במקרא היו יחסים מתמשכים של עוינות, לוחמה, וכיבוש.

בימי השׁוֹפְטִים כבש עֶגְלוֹן מלך מוֹאָב בעזרת בְּנֵי עַמּוֹן ועמלק שטחים מבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כולל את "עִיר הַתְּמָרִים" (היא יְרִיחוֹ), אך השופט אֵהוּד בֶּן גֵּרָא רצח אותו והושיע את יִשְׂרָאֵל. אח"כ בְּנֵי עַמּוֹן שוב תקפו בהצלחה את בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, גם ממערב ליַּרְדֵּן, ויִפְתָּח הַגִּלְעָדִי נשלח להושיע מהם את העַם. יִפְתָּח ניהל קודם כל משא ומתן עם בְּנֵי עַמּוֹן, ומלכם טען שנחלות שבטי עבר הירדן שבין נחלי נחל אַרְנוֹן בדרום, הַיַּבֹּק בצפון, והיַרְדֵּן במערב שייכים לו. יִפְתָּח טען כנגדו שזו היתה ארצו של סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, ולא היתה עוד שייכת למוֹאָב או לעַמּוֹן, ושהעַם כבש אותה בעזרת ה' אלוהיו. יִפְתָּח בכל אופן כבש בחזרה את האזור מבְּנֵי עַמּוֹן.

אחרי ששָׁאוּל נבחר ע"י שְׁמוּאֵל למלוכה, הוא הוכיח את עצמו כראוי לכך כשאירגן את צבא העַם והושיע את תושבי יָבֵשׁ גִּלְעָד מנָחָשׁ מֶלֶךְ עַמּוֹן שצר עליהם. גם דָוִד נלחם בהצלחה באויבי יִשְׂרָאֵל כולל בבְּנֵי עַמּוֹן, והם החלו להעלות לו מס. אחרי מות נָחָשׁ, מָלַךְ חָנוּן בנו, וכשדָוִד שלח לחָנוּן משלחת תנחומים על מות אביו, השפיל חָנוּן את שגרירי דָוִד (כשחתך את זקנם ואת מדיהם), וצבא דָוִד בפיקוד יוֹאָב ואחיו אַבְשַׁי, ואח"כ בפיקוד דָוִד עצמו יצאו להלחם בהם. צבא דָוִד הביס את בעלי בריתם של העַמּוֹנים בראשות אֲרַם, ושם מצור על העיר רַבָּה, בירתם של בְּנֵי עַמּוֹן. בימי המצור דָוִד ראה את בַּת שֶׁבַע רוחצת על גגה, וגרם למות בעלה אוּרִיָּה בקרבות הקשים באזור רַבָּה. לבסוף יוֹאָב בישר לדָוִד שכבש כבר את מערכת המים של רַבָּה וקרא לדָוִד לבוא ולהשלים את כיבוש העיר. כך היה, ודָוִד שם על ראשו את הכתר שנלקח שלל, והעניש את תושבי רַבָּה.

בגלל שבני מוֹאָב ועַמּוֹן לא קיבלו בברכה את העַם כשהגיע לארץ, נאסר על מוֹאָבִי ועל עַמּוֹנִי וגם על צאצאיהם, להשתלב בעם יִשְׂרָאֵל לעולם (גם אחרי דור עֲשִׂירִי). למרות איסור זה, רוּת המואביה נישאה כידוע לבֹּעַז מיְהוּדָה, ודָּוִד המֶלֶךְ היה מצאצאיהם, והמֶלֶךְ שְׁלֹמֹה נישא לנַעֲמָה הָעַמֹּנִית, אֵם רְחַבְעָם. שְׁלֹמֹה גם בנה מחוץ ליְרוּשָׁלַיִם בָּמת פולחן לְמֹלֶךְ - אֱלִילָם הראשי של בְּנֵי עַמּוֹן. הפעילות הפולחנית לְמֹלֶךְ המשיכה בבמות אלה עד לימי יֹאשִׁיָּהוּ מֶּלֶךְ יְהוּדָה, שחיסל את כל הפולחן הזר בממלכה.

לקראת סוף ימי ממלכת יְהוּדָה, הצטרפו גְּדוּדֵי מוֹאָב, עַמּוֹן, ואֱדוֹם לצבאות נְבוּכַדְנֶאצַּר מלך בָּבֶל שתקפו את יְהוֹיָקִים מלך יְהוּדָה. אח"כ בימי המלך צִדְקִיָּהוּ, כינס צִדְקִיָּהוּ בירושלים את שליטי האזור, כולל את נציגי עַמּוֹן, כדי לארגן מרד בבָּבֶל, והנביא יִרְמְיָהוּ הזהיר אותם מגורלם המר אם לא יכנעו לבָּבְלִים. אחרי החורבן והכיבוש, הפקיד נְבוּכַדְנֶאצַּר על העַם שנותר בארץ את גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם, וגם היהודים שברחו לאזורי מוֹאָב, עַמּוֹן, ואֱדוֹם בימי המלחמה חזרו לארץ והצטרפו לגְּדַלְיָהוּ. אך "בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה" לרצוח את גְּדַלְיָהוּ. יִשְׁמָעֵאל גם ניסה למסור את בנות צִדְקִיָּהוּ השבויות לעַמּוֹן, אך נעצר בידי יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ, ונאלץ לברוח עם 8 ממקורביו לעַמּוֹן. שארית העַם בראשות יוֹחָנָן יצאו לגלות למִצְרָיִם.

הנביאים נאבקו בהשפעה של המנהגים הזרים של בְּנֵי עַמּוֹן על עַם יִשְׂרָאֵל, וְנִבְּאוּ נבואות זעם על עַמּוֹן בשל כך, ובשל המלחמות האכזריות שנלחמו בעַם יִשְׂרָאֵל לאורך השנים. כך ניבאו יְשַׁעְיָהוּ, יִרְמְיָהוּ יְחֶזְקֵאל עָמוֹס וצְפַנְיָה.

גם בימי שיבת ציון, המשיך עֶזְרָא הסופר את ההתנגדות להתבוללות ולהשפעתם הרעה של עמי האזור כולל הָעַמֹּנִים. כך גם נְחֶמְיָה, המושל על מחוז יהוּדָה מטעם פָּרַס, נאבק במנהג נישואי התערובת של הַיְּהוּדִים, אשר שבו לארץ יחד עם נשותיהם האַשְׁדֳּדִיּוֹת, העַמֳּנִיּוֹת, והמוֹאֲבִיּוֹת. באותם ימים היו טוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי (שהיה מקורבו של אֶלְיָשִׁיב הכהן הגדול), סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי, וגֶשֶׁם הָעַרְבִי בין חשובי המנהיגים של העמים השכנים. שלושתם, ובמיוחד טוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי, היו ממתנגדיו הראשיים של נְחֶמְיָה ושל מאמציו (המוצלחים בסופו של דבר) לחזק את מחוז יהוּדָה ולשקם את חומות יְרוּשָׁלַיִם.

בְּנֵי עַמּוֹן התיישבו בארצם בסוף האלף השני לפנה"ס, באזורים שממזרח לגִּלְעָד בין נהרות האַרְנוֹן מדרום ליַבֹּק מצפון. עַמּוֹן התבססה ראשית כממלכה, והתקיימה אח"כ שנים רבות תחת שלטונות כיבוש, כנראה עד המאה השנייה לספירה (אז בְּנֵי עַמּוֹן נזכרים כמתנגדים לעליית החשמונאים). על פי הכתוב במקרא כאמור כבשו האמורים את האזורים שממזרח לעַמּוֹן (עד נהר היַרְדֵּן) ומדרום (עד האַרְנוֹן). אח"כ השתלטו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל על אזורים אלה, אך בְּנֵי עַמּוֹן ויִשְׂרָאֵל עוד המשיכו להאבק על השליטה בנחלות אלה במשך שנים רבות.

בעשא בן רחוב מהר אמנה (המשוער כמֶלֶךְ עַמּוֹן) הצטרף יחד עם אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לברית של 12 מלכים בהנהגת בֶּן הֲדַד ה-2 מֶלֶךְ אֲרַם דַמָּשֶׂק, שנועדה להתנגד להתפשטות האַשּׁוּרית באזור. בקרב קרקר (853 לפנה"ס) שנערך כנגד שלמנאסר השלישי מֶלֶךְ אַשּׁוּר הצליחו אמנם מלכי הברית לעצור את אַשּׁוּר, ולעקב את התפשטותה למשך כ-100 שנים. עַמּוֹן בכל אופן היתה אח"כ למדינה מעלת מס לאַשּׁוּר, וכך הצליחה להתחמק מהחורבן שנפל על המדינות השכנות בימי האימפריה האַשּׁוּרית החדשה. שָׁנִיפּ מֶלֶךְ עַמּוֹן, ופְּדוּאֵל שמלך אחריו, מופיעים ברשימת מעלי המס לאַשּׁוּר בימי תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר ה-3, סַנְחֵרִיב, ואֵסַרְחַדּוֹן (במאות ה8-7 לפנה"ס). באחת הרשימות, מוזכרת גם יהוּדָה ששילמה מס גדול פי 5 מאשר עַמּוֹן לאַשּׁוּר. אח"כ נזכר שעַמִּינָדָב ה-1 מֶלֶךְ עַמּוֹן מרד באַשּׁוּר והוכה במסע העונשין של אשורבניפל מֶלֶךְ אַשּׁוּר (אמצע המאה ה-7 לפנה"ס). בכתובות עתיקות אחרות נזכרים עוד שמות מלכים נוספים של עַמּוֹן בסוף המאה ה-7 לפנה"ס, כולל בָּרַכְאֵל, היסלאֵל, ועַמִּינָדָב ה-2.

מתקופת הכיבוש הבבלי של האזור, עַמּוֹן כבר נזכרת מעט מאוד בתעודות התקופה, וכך גם בימי שלטון פרס, והממלכות ההלניסטיות. ההשערה היתה שעַמּוֹן חרבה בימי נְבוּכַדְנֶאצַּר מלך בבל, אך יש הטוענים שהעדויות הארכאולוגיות מעידות על השגשוג המתמשך של ארץ עַמּוֹן גם בתקופות אלה. בכל אופן, עַמּוֹן נזכרת עוד במקרא בהקשר של התקופה הפרסית (טוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי התנגד כאמור לחיזוק מחוז יהוּדָה ויְרוּשָׁלַיִם בידי נְחֶמְיָה) והחשמונאית .

העיר רַבַּת-עַמּוֹן (הנזכרת במקרא כ"רַבָּה" או כ"רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן") היתה העיר הראשית ובירת הממלכה של בְּנֵי עַמּוֹן. המקום היה מיושב אלפי שנים לפני התבססות העַמּוֹנים במקום. העיר הוקמה על 7 גבעות (בדומה לרומא) בסמיכות למספר מעיינות, והגבעה העיקרית המכונה "גבעת המצודה" (גובה 850 מטר) היתה מוקפת חומה עוד מתקופת הברונזה. במקום קיימים עוד שרידי מבנים מהתקופה הרומית, הבינזטית, ובעיקר ארמון מוסלמי מרשים מתקופת בֵּית אוּמַיָּה (720 לספירה). על מדרון הגבעה שרד תיאטרון רומי (מאה ה-2 לספירה), פורום רומאי (כיכר ציבורית), ושרידים קדומים נוספים. תושבי רַבָּה עסקו בחקלאות, בעיבוד אבני חול וגִיר מהאזור, ונהנו ממקומה של העיר על דֶרֶךְ הַמֶלֶךְ הקְדוּמָה, שהובילה ממצרים לאזורי סוריה ועיראק של היום.