יְהוָה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי, וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא (ב) כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי, מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ (ט)
פרטי היוצר\ת
.jpg){kind=link}
Voicing an Opinion, by Andy Morffew from Itchen Abbas, Hampshire, UK [CC-BY-2.0], via Wikimedia Commons
כּוֹס הָחֳרָבוֹת, יש המזהים את הקָאָת כאחד מתת-מיניו
|
|
סיכום
המשורר קורא לעזרת ה' כי הוא נחלש, וימי חייו נעלמים כמו עָשָׁן או עֵשֶׂב. הוא נמשל לעופות מִדְבָּר מתבודדים, והוא ניזון מאֵפֶר ודמעות. חייו קצרים, לעומת הקיום הנצחי של ה', שהתקיים לפני העולם אותו ברא, ומחליף את הַבְּרוּאִים שוב ושוב כמו שמחליפים בֶּגֶד בלוי. בחלק הציבורי של המִזְמוֹר, המשורר קורא לה' לשקם את חורבות יְרוּשָׁלַיִם ולשחרר את האסירים. כך, שמו יהולל ביְרוּשָׁלַיִם כשעמי העולם יבואו אליה לעבוד בה את ה'.
תקציר
| כותרת: תְּפִלָּה של מסכן\עָנִי כשהוא חלש\יַעֲטֹף ושופך את דברי-הכאב\שִׂיחַ שבְּלִבּוֹ לפני ה'. הוא מבקש שה' ישמע את זעקתו\שַׁוְעָתו, ושלא יָסֵב את פניו ממנו ויתעלם מהמשורר כשהוא בצרה, אלא יַטֶּה את אוזניו למשורר ויענה בדחיפות לקריאתו. |
| א
תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְהוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ.
ב יְהוָה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא. ג אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי. |
| ימי חייו של המשורר נגמרים\כָּלִים כמו עָשָׁן הנעלם באוויר, ועצמותיו מתייבשות\נִחָרוּ כאילו הן נשרפות במוֹקֵד הָאֵשׁ. לִבּוֹ מתייבש כמו עֵשֶׂב שהוּכָּה (בידי השמש). המשורר שוכח לאכול מרוב צער. כך עצמותיו נדבקות לבשרו מרוב רזון, בעודו נאנח על מצבו הקשה. |
| ד
כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ.
ה הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי. ו מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי. |
| המשורר מדמה את עצמו לעופות מִדְבָּר (לקְאַת ולכוֹס החֳרָבוֹת, אשר נמצאות בד"כ לבדן ומשמיעות קולות הדומים לזעקה). הוא מתמיד\שוקד כמוהן בבדידותו, ודומה בכך לצִפּוֹר בודדה על גָּג. |
| ז
דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת.
ח שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג. |
| אויבי המשורר הרשעים\הוללים מחרפים\מגדפים אותו כל היום, ונשבעים להרע לו (או אולי הכוונה שהם משתמשים באסונו כדוגמה למה שיקרה למי שלא יקיים שבועה כלשהי). המשורר אוכל את האֵפֶר בו הוא שוהה בְּאֶבְלוֹ (למשל, כמו ב אִיּוֹב פרק ב פסוק חאִיּוֹב פרק ב פסוק ח: ח
וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר.
), ומוהל\מוסך את דמעותיו בְּמַשְׁקֵהוּ\שִׁקּוּיוֹ. |
| ט
כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ.
י כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי. |
| המשורר סובל כך בגלל הזעם\קצף של ה', שבעבר נשא אותו אבל אז השליך אותו (מעל "גַּבּוֹ" או "כְּתֵפָיו"). כך ימי חייו של המשורר נעלמים כמו צֵל הנוטה בסוף היום, והמשורר אז יתייבש כמו עֵשֶׂב (ראו פסוק ה'). בניגוד לימי המשורר הקצרים, ה' יושב בתהילתו לָנֶצַח\לְדֹר-וָדֹר על כסאו. |
| יא
מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי.
יב יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ. יג וְאַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר. |
| המשורר עובר כאן לתפילה ציבורית למען שיקום יְרוּשָׁלַיִם: ה' ירחם על צִיּוֹן כי הגיע הזמן\עֵת\מוֹעֵד לחון אותה. העַם, עבדי ה', אהבו\רָצוּ אפילו את האבנים של חורבותיה, והעפר של שריפתה מצא חן בעיניהם (יְחֹנֵנוּ). |
| יד
אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד.
טו כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ. |
| אז, כשה' יבנה מחדש את צִיּוֹן, הוא יֵרָאֶה בכבודו, וכל עמי העולם ומלכיהם יִירְאוּ זאת. לכן המשורר מבקש שה' יָסֵב את פניו, וישמע, ולא יבוז לתְּפִלַּת העַם, הנמשל כאן לצמח הָעַרְעָר המדברי המרוחק בבדידותו. חֶסֶד זה יִזָּכֵר, ויכתבו עליו במשך דורות. העַם, שכאילו יִבָּרֵא מחדש אחרי גאולתו, יְהַלֶּל את ה' על כך. |
| טז
וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם יְהוָה וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ.
יז כִּי בָנָה יְהוָה צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ. יח פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. יט תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ. |
| העַם יהלל את ה', כִּי הוא הִשְׁקִיף\הִבִּיט ממקום מושבו הקדוש שבשָּׁמַיִם על הארץ כדי לִשְׁמֹעַ את זעקת הכאב (אנקה) של האָסִיר בן התמותה, ולפתוח\לשחרר אותו מכבליו. אז האָסִיר המשוחרר יוכל לְסַפֵּר על ישועות ה' ולהלל אותו בְּצִיּוֹן, כשכל עמי העולם יאספו שם לעבוד את ה'. |
| כ
כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ יְהוָה מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט.
כא לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה. כב לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְהוָה וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם. כג בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת יְהוָה. |
| המשורר חוזר כאן לדבר על סבלו האישי: בעבר (לפני הגאולה) ה' עִנָּה את המשורר והחליש את כֹּחו, ובכך הקשה את חייו\דרכו, וקיצר את ימיו. המשורר מבקש שה' לא יעלה את נשמתו למרום (עם מותו) כשהוא הספיק לחיות רק את מחצית שנות החיים שיועדו לו. זאת בעוד שְׁנוֹת חייו של ה' הן לָנֶצַח (לדוֹר דּוֹרִים). |
| כד
עִנָּה בַדֶּרֶךְ
כחו [כֹּחִי] קִצַּר יָמָי.
כה אֹמַר אֵלִי אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ. |
| ה' גם היה מאז ומעולם, והוא שברא את הָאָרֶץ ואת השָׁמָיִם. גם אם הָאָרֶץ והשָׁמָיִם יֹאבֵדוּ מהעולם, עדיין ה' יתקיים\יעֲמֹד. כל הַבְּרוּאִים חוזרים שוב ושוב ונעשים בְּלוּיִים כמו בֶּגֶד, וכשהם חולפים מהעולם, ה' מחליף אותם כמו שמחליפים לְּבוּשׁ. |
| כו
לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם.
כז הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ. |
| זאת בעוד שנות קיומו של ה' לעולם לא נגמרות\תָּמוֹת. לכן המשורר מבקש שגם העַם, כולל הדורות הבאים שלו (בָּנָיו וְזַרְעָם), יזכה לעמוד\ליִכּוֹן מול ה' לָנֶצַח. |
| כח
וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ.
כט בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| ב | יְהוָה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי, וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא. |
| י"ב | יָמַי כְּצֵל נָטוּי, וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ. |
פרטי היוצר\ת
Tamarix aphylla, Tamarix aphylla near Revivim, Israel. Pic talen by Michael Baranovsky [CC-BY-SA-3.0], via Wikimedia Commons
העַרְעָר המקראי מזוהה עם האֵשֶׁל של היום (בצילום), ולא עם העַרְעָר של היום אשר מזוהה עם הבְּרוֹשׁ המקראי.