אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי, אַל תֶּחֱרַשׁ, כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר (א-ב)
סיכום
המשורר מתלונן על הָרָשָׁע המעיד עליו עדות שקר וּמְקַטְרֵג עליו במשפט. וזאת תוך כְּפִיוּת טוֹבָה על האַהֲבָה של המשורר אליו בעבר. המשורר מבקש מה' להפיל סדרה של מכות קשות על הָרָשָׁע ועל משפחתו. המשורר אהב לקלל ולכן יקולל, ושנא לברך ולכן לא יזכה לברכות. המשורר מבקש מה' לעשות איתו חֶסֶד ולהציל אותו ממצבו הקשה, ולהעניש את אויביו, למען שמו הטוב של ה'. אז המשורר יהלל אותו בפני קהל רב.
תקציר
| כותרת: מִזְמוֹר של דָוִד. המשורר מבקש מה', אותו הוא מהלל, שלא להחריש ללא תגובה לנוכח הדברים שהוא עומד לאמר. |
| א
לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ.
|
| פִי הָרָשָׁע נפתח ומדבר דברי מִרְמָה\לְשׁוֹן-שָׁקֶר על המשורר (נראה שהכוונה כאן לְעֵדוּת שָׁקֶר). דברי השִׂנְאָה של הָרָשָׁע מקיפים את המשורר מכל עבריו ונלחמים כנגדו ללא סיבה (חִנָּם). המשורר אהב בעבר את הָרָשָׁע ואף התפלל למענו, ואז בתמורה\תַּחַת אהבתו זאת, הָרָשָׁע הגיב בכְּפִיוּת טוֹבָה ונהג כְּקָטֵגוֹר\שָׂטָן כנגד המשורר במשפטו. כך, הָרָשָׁע (ושותפיו) החזירו למשורר רָעָה תַּחַת טוֹבָה ושִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָה. |
| ב
כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר.
ג וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם. ד תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה. ה וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי. |
| המשורר מבקש מה' להפיל סדרה של מכות על הָרָשָׁע: הוא מבקש שרָשָׁע אחר שֶׁיְּקַטְרֵג עליו (יהיה לו לשָׂטָן), יופקד עליו ויִיצָּמֵד לצידו. כך הוא יורשע במשפט שיערך לו, וגם תְפִלָּתוֹ לחנינה תחשב כנגדו (זהו עונש של מידה כנגד מידה, על הַקִּטְרוּג של הָרָשָׁע כנגד המשורר). |
| ו
הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ.
ז בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה. |
| המשורר מבקש שהָרָשָׁע יחיה עוד ימים מעטים בלבד (עד שֶׁיִּגָּזֵר עליו לָמוּת), ואת מִשְׂרָתוֹ\פְּקֻדָּתוֹ יקבל אָדָם אחר לאחר מותו. ילדיו יהיו יְתוֹמִים ואשתו אַלְמָנָה, והם יִנְדְּדוּ ויבקשו נדבות, ויחפשו\ידרשו שאריות בחורבות הבית שלהם. |
| ח
יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר.
ט יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה. י וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם. |
| בעל-החוב\הנוֹשֶׁה של יתומיו ילכוד\יְנַקֵּשׁ את כל הרכוש הנותר לוֹ, וזָרִים יבזזו את פרי עמלו\יְגִיעוֹ. אבל לא יִמָּצֵא לו מישהו שיִנְטֶה\ימשוך לו חָסֶד, ויתן חנינה לִיתוֹמָיו. |
| יא
יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ.
יב אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו. |
| צאצאיו של הָרָשָׁע ימותו וכך תִּכָרֵת\תִּגָּדַע אַחֲרִיתוֹ (השושלת הנשארת אחריו), ושְׁמָם של הצאצאים יִמָּחֵק (מרשימות הַיּוּחֲסִין של העַם) בדור שאחרי הדור של הָרָשָׁע. המשורר מבקש עוד שגם חטאי אֲבֹתָיו של הָרָשָׁע וחטאי אִמּוֹ יִזָּכְרוּ ולא יִמָּחְקוּ, ויהיו תמיד נֶגֶד מבטו של ה', שיגדע את זִכְרָם מהארץ (כְּשֶׁכָּל צאצאי הָרָשָׁע בְּנָם ימותו). |
| יג
יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם.
יד יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל יְהוָה וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח. טו יִהְיוּ נֶגֶד יְהוָה תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם. |
| את כל הקללות הללו מבקש המשורר בגלל שהָרָשָׁע לא זָכַר את חובתו לעשות חֶסֶד עם בני האָדָם, ובמקום זאת רדף עד מוות את העניים והמדוכאים\נִכְאֵי-הלֵב. הוא אהב את הקְלָלָה (כנשק נגד אחרים) והיא נפלה עליו. הוא לא רצה את הבְרָכָה (כדי לברך בה אחרים) ולכן היא תרחק גם ממנו. |
| טז
יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת.
יז וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. |
| הָרָשָׁע כה אהב לקלל, שהוא לבש את הקְלָלָה כמו מַדִּים לקרב, הביא אותה כמו מַּיִם לתוך גּוּפוֹ\קִרְבּוֹ, ומָשַׁח בה את גופו כמו בשֶּׁמֶן כדי שתחדור לעַצְמוֹתָיו. כך, הקְלָלָה היתה לרָשָׁע כמו בגד שהוא לבש\עטה, וכמו מֵזַח (חגורה רחבה) שהוא חגר תָּמִיד על מותניו. כל אלה מעשי הַמְּקַטְרְגִים\שֹׂטְנים על המשורר. |
| יח וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו. יט תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ. כ זֹאת פְּעֻלַּת שֹׂטְנַי מֵאֵת יְהוָה וְהַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי. |
| המשורר מבקש מה' לעשות איתו חֶסֶד ולהציל אותו, למען שמו הטוב של ה' הדואג לחסידיו. המשורר מסכן ועָנִי, ולִבּוֹ נפל חָלַל (מת). הוא מרגיש כמו צֵל הנוטה בסוף היום לפני היעלמו, וגם מרגיש מְנוֹעָר\מְטוּלְטָּל ברוּחַ כמו אַרְבֶּה קל משקל. הברכיים שלו כושלות מרוב חולשה, ובשרו כָּחוּשׁ\צנום וחסר שומן כתוצאה מהצּוֹם (שהמשורר צם כנהוג בתענית). |
| כא
וְאַתָּה יְהוִה אֲדֹנָי עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ הַצִּילֵנִי.
כב כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי. כג כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי נִנְעַרְתִּי כָּאַרְבֶּה. כד בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן. |
| המשורר היה מבוזה\חֶרְפָּה בעיני אויביו, שהניעו את ראשיהם בלעג כשראו אותו. לכן הוא מבקש מה' לעזור לו לפי מידת החֶסֶד שלו. כך יֵדְעוּ כולם שיָד ה' היא שעשתה איתו את החֶסֶד הזה (והדבר יהיה לכבוד שמו של ה'). |
| כה
וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם יִרְאוּנִי יְנִיעוּן רֹאשָׁם.
כו עָזְרֵנִי יְהוָה אֱלֹהָי הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ. כז וְיֵדְעוּ כִּי יָדְךָ זֹּאת אַתָּה יְהוָה עֲשִׂיתָהּ. |
| האויבים קיללו את המשורר, אבל ה' יברך אותו. האויבים קמו לפגוע במשורר, אבל בסוף יתאכזבו ויתביישו\יֵּבֹשׁו, בעוד המשורר, עבד ה', יִשְׂמָח על הצלתו. המקטרגים\שׂוֹטְנים על המשורר יִלְבְּשׁוּ\יַעֲטוּ בושה וכְּלִמָּה כמו שלובשים מְעִיל. |
| כח
יְקַלְלוּ הֵמָּה וְאַתָּה תְבָרֵךְ קָמוּ וַיֵּבֹשׁוּ וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח.
כט יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם. |
| אז המשורר יודה לה' כשיהלל אותו בפני קהל רב. כִּי ה' עומד לְצִדּוֹ של העני כדי לְהוֹשִׁיעַ אותו במשפט שעורכים לו מבקשי נַפְשׁוֹ. |
| ל
אוֹדֶה יְהוָה מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ.
לא כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| י"ג | בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם. |
| כ"ח | יְקַלְלוּ הֵמָּה וְאַתָּה תְבָרֵךְ.. |