עַלַמַּפָּה

יְרוּשָׁלַיִם נזכרת לראשונה במקרא אולי בשם "שָׁלֵם", כשמַלְכִּי-צֶדֶק מלך שָׁלֵם מעניק מנחה לאַבְרָם (יְרוּשָׁלַיִם נזכרת עוד פעם בשם זה בתְּהִלִּים, ויש להבחין בין "שָׁלֵם" זו ל"שָׁלֵם" שממזרח לשְׁכֶם). היא נזכרת אח"כ עוד מעל 600 פעם בשם "יְרוּשָׁלַיִם" (בכתיב משתנה מעט), מעל 100 פעם בשם "צִיּוֹן", ועוד כמה פעמים בשם "יְבוּס" - שמה הכנעני של הקודם העיר.

היְבוּסִים נזכרים פעמים רבות כאחד מעמי כנען שארצם הובטחה לאבות, ומַלְכָּם אֲדֹנִי צֶדֶק הצטרף לחֲמֵשֶׁת מלכי כנען שהתאגדו כנגד יְהוֹשֻׁעַ . המלכים הובסו והוצאו להורג, אך בינתיים יְבוּס עצמה נותרה בידי היְבוּסִים. יְרוּשָׁלַיִם, שלא נכבשה עדיין, נכללה בכל אופן בשטח נחלת שבט בִּנְיָמִן. אחרי מות יְהוֹשֻׁעַ הצליחו בְנֵי יְהוּדָה להחריב אותה, אך התושבים הַיְבוּסִים המשיכו לשבת שם בתוך נחלת בִּנְיָמִן. לכן למשל אִישׁ הלֵוִי, בעלה של הפִילֶגֶשׁ מגִּבְעָה שבבִּנְיָמִן, העדיף שלא ללון ביְרוּשָׁלַיִם.

דָוִד מָלַךְ קודם בחֶבְרוֹן 7.5 שנים, ואז לכד את "מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד" דרך ה"צִּנּוֹר" (פִּיר וּוֹרֵן דרכו היו יורדים מהעיר לשאוב מים מתעלת השילוח?). דָוִד עבר לשבת במצודה, הקים סביבה מִּלּוֹא (מעין תוספת לחומה?), ובנה את ביתו בעזרת עצי אֶרֶז וחרשי עץ ואבן שהוא קיבל מחִירָם מלך צֹר, ונולדו שם לדָוִד עוד 11 ילדים מפילגשיו ונשותיו. דָוִד העביר את ארון הברית בתהלוכה מבית אֲבִינָדָב, אך בדרך עֻזָּא נגע בארון בטעות ומת, והארון הושאר אצל בֵּית עֹבֵד. אחרי זמן מה התהלוכה החגיגית המשיכה עד יְרוּשָׁלַיִם, והארון הונח באוהל.

הפלישתים ניסו ונכשלו לתקןף את יְרוּשָׁלַיִם דרך עמק עמק רְפָאִים הסמוך. דָוִד המשיך וניצח את מלכי הממלכות השכנות, סיפח שטחים רחבים לממלכתו, והביא את השלל ליְרוּשָׁלַיִם. בימי מרד אַבְשָׁלוֹם בן דָוִד, דָוִד נאלץ לברוח מיְרוּשָׁלַיִם עם תומכיו דרך נחל קִדְרוֹן והר הזֵיתִים, ואַבְשָׁלוֹם עבר ליְרוּשָׁלַיִם. לבסוף אַבְשָׁלוֹם הובס ומת, ודָוִד חזר אָבֵל ליְרוּשָׁלַיִם. המגפה שבה נענש דָוִד, בגלל המפקד שערך בעַם, נעצרה בגורן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי, ודָוִד רכש את המקום ב-50 או ב-600 שקלים, זבח שם, והמגפה חלפה. הגורן ישבה על הר המֹּרִיָּה (שם התרחש סיפור עקדת יִצְחָק), ולימים הוקם במקום בית המקדש.

לקראת סוף ימי דָוִד, ואחרי מאבקי חצר קצרים, נמשח שְׁלֹמֹה למלוכה במעין הגִּחוֹן. דָוִד מת ונקבר בעִיר דָּוִד ושְׁלֹמֹה מָלַךְ אחריו. הממלכה בימי שְׁלֹמֹה היתה שלווה ועשירה ממסחר ימי ענף, ושְׁלֹמֹה בנה על הר הבית את בית המקדש ואת מבני הארמון (בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן) עם עזרה מחִירָם מלך צוֹר. בניית המקדש אורכת כ7 שנים, ובסופם המקדש נחנך בטקס חגיגי בראשות שְׁלֹמֹה.

אחרי מות שְׁלֹמֹה התפצלה הממלכה לממלכת יִשְׂרָאֵל, שבירתה היה בסופו של דבר בעיר שֹׁמְרוֹן, ולממלכת יְהוּדָה שבירתה היתה יְרוּשָׁלַיִם. ביְרוּשָׁלַיִם מלכו המלכים משושלת בית דָּוִד במשך מאות שנים עד לחורבן הממלכה ע"י הבבלים, וניקברו בקברי המלכים שבעִיר דָּוִד (כמה מהמלכים האחרונים נקברו ב"בְּגַן עֻזָּא" בארמונו של המלך מְנַשֶּׁה, וחלקם מתו בגלות).

את יְרוּשָׁלַיִם תקפו אויבים רבים לאורך ימי הממלכה. בימי רְחַבְעָם, עלה פרעה שִׁישַׁק על יְרוּשָׁלָ‍ִם ובזז את אוצרות המקדש. בימי יְהוֹאָשׁ כבש חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם את גַּת ואז עלה על יְרוּשָׁלָ‍ִם. יְהוֹאָשׁ מסר לידו את אוצרות הבית וחֲזָאֵל עזב את העיר. כשהמלך אֲמַצְיָה תקף את יוֹאָשׁ מלך יִשְׂרָאֵל, אֲמַצְיָה הובס ונלקח בשבי לבֵית שֶׁמֶשׁ. יוֹאָשׁ פרץ את חומת יְרוּשָׁלַ‍ִם מצפון, בזז את אוצרות המקדש, לקח בני ערובה ושב לשִׁמְרוֹן. בימי אָחָז עלו רְצִין מלך אֲרָם, ופֶּקַח מלך יִשְׂרָאֵל על יְרוּשָׁלַ‍ִם, ואָחָז שלח שוחד מאוצרות המקדש לתִּגְלַת פְּלֶסֶר מלך אַשּׁוּר כדי שיתקוף את מלך אֲרָם.

ממלכת יִשְׂרָאֵל נפלה בסופו של דבר בידי אַשּׁוּר ורוב תושביה הוגלו. כהכנה למצור אפשרי, חִזְקִיָּהוּ שיפץ את הבקיעים בחומות, וביצר את החומה (תוך הרס של כמה בתים) וחצב את נקבת השילוח שהובילה את מי מעיין הגיחון שנמצא מחוץ לחומות אל בריכת השילוח שבנה בתוך תחום החומות המורחבות של העיר. אח"כ אמנם יצא סַנְחֵרִיב מלך אַשּׁוּר למסע כיבוש וחורבן בערי יְהוּדָה, וגם ערך מצור על יְרוּשָׁלַ‍ִם. צבא אַשּׁוּר חנה מצפון לעיר בבריכה המשמשת לכביסה ("שְׂדֵה כוֹבֵס" באזור שער שְׁכֶם של היום) בפיקוד 3 שרים גדולים, כולל ה"רַב שָׁקֵה" (שר המשקים), אשר נאם לפני העַם שעַל הַחֹמָה וניסה לשכנע אותו להכנע. הנביא יְשַׁעְיָהוּ עודד את חִזְקִיָּהוּ לא להכנע, ואחרי שחִזְקִיָּהוּ התפלל לה' לעזרה, הכה מלאך ה' בלילה את מחנה אַשּׁוּר שעזב את המקום, ויְרוּשָׁלַיִם ניצלה כך בדרך נס.

יְרוּשָׁלַיִם היתה כידוע גם למרכז הדתי של העַם היהודי, במיוחד לאחר הקמת מקדש שְׁלֹמֹה. חִזְקִיָּהוּ הסיר את במות הפולחן מרחבי הארץ, כדי לרכז את הפולחן ביְרוּשָׁלַיִם. כשהמלך יֹאשִׁיָּהוּ שיפץ את המקדש נמצא בו ספר התורה, והמלך נבהל כששמע את המצוות והאיסורים המופיעים בו. הוא הקריא את ספר התורה לפני העם במקדש, חיסל את הפולחן הזר שהיה ביְרוּשָׁלַיִם ובסביבותיה, ניתץ את הבמות הרבות (לעבודת ה') שהיו עוד ברחבי הארץ, ריכז את הכהנים ששרתו בהן בירוּשָׁלָ‍ִם, ולסיום עָרַךְ פֶּסַח חגיגי בירוּשָׁלָ‍ִם.

יְרוּשָׁלַיִם נזכרת אינספור פעמים ע"י נביאי יִשְׂרָאֵל, לפעמים בהקשר של כעס על החטאים החברתיים והדתיים המתרחשים בה, ועל החורבן שיבוא עליה בשל כך, ולפעמים בהקשר של קדושתה והעתיד המפואר שלה באחרית הימים. גם ספר תְּהִלִּים כולל מספר מזמורי הַלֵּל לירושלים, אשר בה ה' בחר לשכון. לדוגמה, מִזְמוֹר מ"ח.

עם התחזקות ממלכת בָּבֶל בראשות נְבוּכַדְנֶאצַּר, אשר גם גבר על פַּרְעֹה מלך מִצְרַיִם, התחיל המלך יְהוֹיָקִים להעלות מס לבָּבֶל במשך 3 שנים, אך אז מרד בה. אחרי מות יְהוֹיָקִים, עלה למלוכה בנו יְהוֹיָכִין. בינתיים נְבוּכַדְנֶאצַּר צר על ירוּשָׁלָ‍ִם עד שיְהוֹיָכִין הסגיר את עצמו והוגלה לבָּבֶל יחד עם 10,000 מהעילית של העַם. נְבוּכַדְנֶאצַּר בזז את המקדש והמליך את צִדְקִיָּהוּ על העַם הנותר. כעבור 9 שנות מלוכה גם צִדְקִיָּהוּ מרד בבָּבֶל, עם בעלי ברית נוספים מהאזור. נְבוּכַדְנֶאצַּר צר על יְרוּשָׁלַ‍ִם ואחרי כ-18 חודש החומות הובקעו. צִדְקִיָּהוּ נתפש ונענש, ונְבוּזַרְאֲדָן שרף את המקדש, הרס את העיר והגלה את השורדים בה. גְּדַלְיָהוּ הופקד על הנותרים, אך נרצח ושאר העם נאלץ לברוח לַגָּלוּת במִצְרָיִם. פרטים היסטורים רבים על מהלך ימי המצור והחורבן מופיעים בספר יִרְמְיָהוּ ובמגילת אֵיכָה.

לאחר כ-70 שנות גלות, הוציא כּוֹרֶשׁ מלך פָּרַס הצהרה המתירה את שיבת ציון (538 לפנה"ס). הוא השיב את כלי המקדש, וגם צִווה לקיים את הפולחן במקדש עם תרומות המלך והיהודים. כמה חודשים אחרי השיבה - זְרֻבָּבֶל ויֵשׁוּעַ הקימו את המזבח במקדש וחזר הפולחן שם. אח"כ הם החלו גם לבנות את יסודות המקדש עצמו לקול תרועות ובכי של זקני העם שזכרו עוד את הבית הראשון. הגויים שלחו כתבי שטנה למלכי פָּרַס והבנייה התעכבה, עד ימי דָּרְיָוֶשׁ מלך פָּרַס. אז זְרֻבָּבֶל ויֵשׁוּעַ חידשו את העבודות על המקדש (בתמיכת הנביאים חַגַּי וזְכַרְיָה), ועם סיום העבודות העַם חגג את הפֶּסַח בשמחה.

אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מלך פָּרַס קרא לעֶזְרָא הסופר להוביל לארץ קבוצה גדולה נוספת של יהודים מהגולה. הוא צִווה על עֶזְרָא גם לקיים את הפולחן במקדש, וללמד ולאכוף את חוקי התורה ביְהוּדָה וביְרוּשָׁלַיִם. עֶזְרָא עשה כך, וגם נאבק בהתבוללות של העַם עם עמי האזור. אַרְתַּחְשַׁסְתְּא גם מינה את נְחֶמְיָה למושל (פֶּחָה) של מחוז יְהוּדָה. נְחֶמְיָה הצליח לבנות את החומות תוך 52 ימי עבודה, למרות התנגדות השליטים השכנים ליהודה (ראו תיאור חומות יְרוּשָׁלַיִם בימי נְחֶמְיָה להלן). בעיר המחודשת נערכו כינוסי עַם גדולים, כמו קריאת התורה בפני העַם ע"י עֶזְרָא וחגיגת חג הסֻּכּוֹת, טקסי ווידוי וחזרה בתשובה, ותהלוכה חגיגית על החומות החדשות. נְחֶמְיָה הסדיר את התרומות לכֹּהֲנִים וְללְוִיִּם לצורך קיום סדיר של הפולחן במקדש, אסר פעילות מסחרית בשַּׁבָּת ביְרוּשָׁלַיִם, ופעל גם כן נגד ההתבוללות בעַם.

בשלוחה של עִיר דָּוִד, האתר של יְרוּשָׁלַיִם המקראית, ובאזורים הסמוכים נמצאו כמה עדויות המצביעות כנראה על נוכחות נוודית באזור בתקופות הפרה-היסטוריות (תקופת האבן והתקופה הכלכוליתית). ישוב של קבע התבסס במקום בתקופת הברונזה (מהאלף הרביעי לפנה"ס), בשל יתרונות ההגנה שסיפקו הגאיות המקיפים את השְׁלוּחָה (נחל קִדְרוֹן, הגיא המרכזי, וגֵיא בֶן הִנֹּם), ובעיקר בשל מקורות המים של העיר במעין הגִּחוֹן שבמדרון המזרחי של העיר. הישוב הכנעני היה בתחילה ישוב חקלאי קטן וחסר חומות. בסביבות שנת 2000 לפנה"ס הישוב עבר משבר והתדלדל (יחד עם ערים רבות אחרות בארץ ובארצות השכנות, מסיבה לא ברורה), אך נמצאו באזור קברים רבים מהתקופה. בתקופת הברונזה התיכונה (~1700 לפנה"ס) חזר ישוב הקבע להתבסס, ואף נבנו במקום מערכות מים וביצורים מאסיביים, שכנראה נועדו לספק גישה מוּגֶנֶת למעין הגִּחוֹן. מערכת המים כללה את פִּיר וּוֹרֵן - מנהרה שהובילה משֶׁטַח העיר אל אזור המעין, וכללה גם תעלות שהובילו את המים לבריכות אגירה סמוכות.

בתקופה זאת (תקופת הברונזה התיכונה בא"י) גברה ההשפעה המצרית בכנען, והעיר הכנענית היתה לעיר מוּכֶּרֶת באזור יְהוּדָה. יְרוּשָׁלַיִם וכמה מִמְּלָכֶיהָ נזכרים בכתבי המְאֵרוֹת המִצְרִיִים - כתבים מאגיים מתחילת האלף השני במִצְרַיִם הקדומה, שנועדו לפגוע באויבים של מצרים. העיר מכונה שָׁם בַּשֵּׁם "רושמם" או "אורשלם" ונזכרים המלכים יקרעם וסתען. תקופת הברונזה המאוחרת (1550 - 1150 לפנה"ס) היא תקופת השלטון המצרי בכנען. מלכי מצרים ערכו בארץ כמה מסעות שנערכו למטרות כיבוש או דיכוי מרידות, ואשר תועדו במקדשיהם. לפי המחקר הארכאולוגי נראה שהעיר יְרוּשָׁלַיִם היתה אז ישוב קטן ומבוצר. היא נזכרת כמה פעמים במכתבי אֶל-עַמַארְנָה (אוסף גדול של "מכתבים" מהמאה ה-14 לפנה"ס שנכתבו למלכי מצרים בעיקר ממנהיגים באזור כנען וסוריה). האוסף כולל בין השאר 6 מכתבים ששלח עבדיחבה מלך יְרוּשָׁלַיִם ובהם הוא מתלונן בפני פַּרְעֹה על התקפות של אנשי "חַ'בִּרוּ" (קבוצות אלימות מסטטוס נמוך) ומברית שכרתו כנגדו שליטים של ערים אחרות בכנען. נזכרת גם תקרית שבה חיילים מכּוּשׁ (כנראה מחיל המצב המצרי) חדרו דרך הגג למצודה שבעיר, שם ישב המלך.

ראשית תקופת הברזל (מאות 12–10 לפנה"ס) היא גם ראשית תקופת ההתנחלות הישראלי בארץ. על פי המסופר במקרא, כבשו בני ישראל את אזור יְהוּדָה, וגם שרפו את יְרוּשָׁלַיִם, אך העיר עצמה נכבשה רק שנים רבות אח"כ ע"י המלך דָּוִד. יְרוּשָׁלַיִם היתה לבירת הממלכה, ולמרכז הדתי של העַם, עם הפעילות הפולחנית שבמקדש בהר הבית (ראו את פירוט התיאור המקראי למעלה). מתקופה זו והלאה מתרבים הממצאים הארכאולוגים ביְרוּשָׁלַיִם, ומצטרפות אליהם גם עדויות הסטוריות מתעודות של עמי האזור (אַשּׁוּר, בָּבֶל, פָּרַס, ויָוָן) המאשרים את האירועים החשובים שעברו על העיר ושהוזכרו במקרא, כמו חורבן ערי יְהוּדָה והמצור האַשּׁוּרי על יְרוּשָׁלַיִם בימי סַנְחֵרִיב (סוף המאה ה-8 לפנה"ס), החורבן והגלות בימי נְבוּכַדְנֶאצַּר מלך בָּבֶל (586 לפנה"ס), שיבת ציון מימי כּוֹרֶשׁ הגדול מלך פָּרַס, קיומה של פחוות יְהוּדָה (יְהוּד מְדִינְתָּא) שהיתה למדינת חסות של פָּרַס עם יְרוּשָׁלַיִם כעיר הבירה (538-332 לפנה"ס) עד כיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס), ואח"כ השלטון ביְרוּשָׁלַיִם של הממלכות ההלניסטיות שירשו את אלכסנדר (בית תַלְמַי במִצְרַיִם ובית סֵלֵאוּקוּס בסוּרְיָה).

הממצאים הארכאולוגים מתקופת המקרא בעיר דָּוִד ובאזור הָעֹפֶל שבין עיר דָּוִד להר הבית, כוללים בין השאר את מערכת המים שהורחבה בימי חִזְקִיָּהוּ עם נקבת השילוח שהובילה כאמור את מי מעיין הגיחון שנמצא מחוץ לחומות אל בריכת השילוח שבנה בתוך תחום החומות המורחבות של העיר; שרידים של החומה הרחבה מאותה תקופה באזור הרובע היהודי; שרידי בתים ומבני ציבור, חלקם עם סימני שריפה מתקופת המצור הבבלי; מערות קבורה רבות; וממצאים קטנים יותר הכוללים בּוּלוֹת (מעין חותמות) מימי בית ראשון עם שמות בעליהן בכתב עברי קדום.